אחד הדברים הכי טובים שאתם יכולים לעשות כדי לנוח מהחום ומהמילים, זה לנסוע למוזיאון העיצוב בחולון.

בגלל המבנה
אתם יוצאים מהאוטו (כן, מאיפה שאני מגיעה רצוי מאד להשיג אוטו כדי להגיע לשם), ומביטים סביבכם. בניינים על גבי בניינים, ישנים על גבי טרם גמורים, וכולם מעולפים מחום. עיר ישראלית מצויה. ואז אתם מסתכלים קדימה ורואים את המוזיאון. מבנה באדום שהולך ומחמיר לחום, ונראה כמו משהו בין ספינה לספינת חלל למוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק לבניין מסרט של טים ברטון.
אתה מתקרב והולך וכל צעד שלך מגלה עד כמה המבנה הזה מושלם. העיגולים מושלמים. הצבע מושלם, כי הוא מתחיל מצבע שיכול להיות מתאים למבנה ציבור ומאמיר לכדי צבע של גן ילדים. ואפילו החומר, שבטח יש הרבה דברים מדעיים להגיד עליו, נראה מושלם, כי הוא לא חלק ולא לא-חלק, ונראה כמו משהו מהעתיד.
והקטע איתו שהוא לא נראה רברבני כמו כל כך הרבה מהבניינים שבונים במדינה הזאת. הוא לא גבוה במיוחד. הוא לא צר במיוחד. הוא לא כולל זכוכית חלבית בחלונות ענקיים וגם לא פרזולי מתכת מיופיפים. מצד שני, הוא לא בדיוק משתלב בסביבה שלו, כי אגדות לא משתלבות בראש שלי עם שיכונים, אבל הוא נראה כמו משהו שילד מאחד השיכונים חלם עליו בלילה. וזה כל כך מהמם.

בגלל הסידור
מוזיאונים נוטים להעדיף את המוצגים שמציגים בהם על פני האדם המטייל בהם. אנד איטס סאקס. אני, בנאדם שכמוני, עדיפה פי כמה על כל יצירת אמנות, ואם אני, בתאדם שכמוני, לא יכולה לראות כלום כי המוזיאון גדול מדי או צפוף מדי או חשוך מדי או משעמם מדי, אז החוויה שלי נפגמת, גם אם ראיתי במוזיאון יציאת אמנות שהעיפה לי את הראש. אבל לא ככה במוזיאון העיצוב בחולון. במוזיאון יש כרגע תערוכה אחת שמחולקת לשני חללים: החלל המוצלל/חשוך והחלל הלבן/בהיר. בכל חלל יש בדיוק את כמות המוצגים שמספיקה כדי להתעכב על כל מוצג בנחת וכדי לראות מזווית העין את המוצג המסקרן הבא.
ואם זה לא מספיק, יש קטע כזה, שאתה יכול ללכת מאחורי התערוכה, ולהקיף את העיגול. העיגול הוא בזווית המדוייקת כך שאתה הולך ויכול לראות רק שני צעדים קדימה, את השאר אתה צריך לדמיין. אז אתה במוזיאון, ואתה כבר אדם מבוגר, אז אתה לא חושב שמסתתרות שם פיות העיצוב, שידברו איתך על חומרים ויציגו בפניך יצורים שמעולם לא הכרת שהמציא מעצב יפני חובב חמידוּת, אבל אתה כן יכול לחשוב שבעוד שני צעדים אתה תגלה שחסמו בפניך את הדרך כדי לפנות מקום למשרדי ההנהלה או למחסן, אבל זה לא קורה. אתה יכול פשוט לצאת מחלל הכניסה, לפנות אל העיגול, להתייחד איתו, להרגיש את החומר ממנו עשויה השכבה החיצונית שלו, לצעוד, להרגיש את העיגול סביבך, ולהקיף את כל העיגול, בחזרה אל חלל הכניסה.

בגלל התערוכה
במוזיאון מוצגת עכשיו התערוכה "senseware", שאצר קניה הארה היפני. מטרת התערוכה היא לבחון סיבים חדשים והשימושים שלהם. כמו שאומר הארה: "התערוכה נוצרה במרחב הקושר בין טכנולוגיה, חומרים ויכולות אנושיות החוברים יחד לעורר את תהליכי הייצור העתידי". במלים אחרות, מוזיאליות פחות, התערוכה הזאת היא למבוגרים מה שמוזיאון המדע הוא לילדים. חשבת שאתה מכיר את העולם סביבך? תחשוב שוב, כי הטכנולוגיה שוב מקדימה אותך, והמעצבים שמכירים אותה הולכים לרגש אותך.
התערוכה, כאמור, מחולקת לשני חללים והיא כוללת כל מיני רובוטים, מסכות, ריהוט לבית, אביזרים למוצרי מחשב, מנורות ובלוקים, שאפשר לייצר אם משתמשים בחומרים סופר חדישים שעושים דברים שאחיהם החדישים פחות לא הצליחו לעשות. הם יפנים, המעצבים בתערוכה, כך שאפשר לסמוך עליהם שהם לא מדברים על איזה דבר שהמציאו לפני חמישים שנה והם עוד לא שמעו עליו.
את המוצג המדהים ביותר בשבילי יצר קנגו קומה. האיש, אדריכל במקצועו, חשב שיותר מדי זמן אנחנו משתמשים בשיטה ישנה למדי לבנות את הבתים שלנו: בלוקים מבטון. אז הוא לקח סיבים אופטיים גמישים מאד של חברת משהו-משהו והכניס אותם בתוך הבטון. הסיבים האלו יצרו בלוקים שהם חצי חדירים לאור. הם קשים כמו בלוקים, הם עמידים כמו בלוקים, הם מאפשרים יצירת מבנים מורכבים כמו בלוקים, אבל אם מקרינים עליהם אור, אפשר לראות את האנשים שהולכים בחוץ. בדיוק, אגב, כמו שאפשר לראות את האנשים בחוץ במבנים יפניים מסורתיים, שעשויים מנייר. אם חושבים על זה, זה בדיוק הפוסט מודרניזם במיטבו: הלאה הדיכוטומיה בין אטום לשקוף, יחי מצב הכלאיים מעורר המחשבה.

ויש גם את זה, חמוד מאד, לא אכחיש. אני קוראת לו פוקי.

 

[זה הראשון בסדרה של שני פוסטים. את הפוסט השני, על "החלום הישראלי", אני מקווה לכתוב בימים הקרובים. איכשהו, שני הספרים נראים לי קשורים, אבל הפוסט הזה התארך]

את "תת-עולם" ו"רעש לבן" קראתי מזמן, לפני האוניברסיטה. דון דלילו התברג אצלי אז לעשירייה הפותחת. מאז, בקביעות, הוא גורם לי להטיל ספק בהערכה ההיא. אני לא זוכר הרבה מ"כלב רץ", כנראה בצדק; ו"אמנית הגוף" ו"מאו II” היו מחורבנים. "קוסמופוליס", האחרון שלו שתורגם לעברית, גרם לי להבין מה אולי הבעיה – דון דלילו הופך לסופר חשוב, וזה הורג אותו.

את "מאו II” הוא הוציא ב-1991, כנראה בהשפעת הפאתווה שהוטלה על רושדי. "אמנית הגוף", נובלה תמוהה ואוורירית, יצאה עשור אחר כך, ב-2001. כל מה שאני זוכר מהנובלה הזו הוא חיבה משונה ל"אינטרנט" (במרכאות, כן), שמזכירה יותר מכל קשקושים צרפתיים על מות המרחב. "קוסמופוליס" יצא ב-2003, שנתיים אחרי פיצוץ בועת ההיי-טק, וכל כולו עוסק בכלכלה ובהמון. זה נראה קצת כאילו דון דלילו בוחר אלו ספרים לכתוב לפי כותרות העיתונים, קצת כאילו הוא מתאמץ להיות זה שמגדיר תקופה. איך כתוב במאחורה? "קוסמופוליס, הרומן ה-13 של דון דלילו, הוא רומן קצבי, מרגש וקשוב להפליא לרגע ההווה".

"קוסמופוליס" מתאר את מסעו הארוך של מיליארדר צעיר וגאון ברחובות העיר, לרקע שאונה המרצד של קריסת הבורסה. לא לחינם המיליארדר, אריק פקר, הוא גאון. זה נותן לדלילו הזדמנות לתאר את שלל התובנות המרעישות שלו לגבי העולם שבו אנחנו חיים. למען השם, יש לו אפילו "קצינת תיאוריה", שדנה עמו בהשלכות התיאורטיות של המרחב הכלכלי. הנה שיחה לדוגמא:

"אתה יודע מה מייצר הקפיטליזם. לפי מרקס ואנגלס."

"את קברניו," הוא אמר.

"אבל אלה אינם קברנים. זהו השוק החופשי עצמו. האנשים האלה הם פנטזיה שהשוק יצר. אין להם קיום מחוצה לו. אין שום מקום שאליו הם יכולים ללכת כדי להיות מחוץ לשוק. אין חוץ".

המצלמה איתרה שוטר רודף אחרי גבר צעיר בתוך ההמון, תמונה שנראתה כמתקיימת באיזשהו מרחק גדול מן הרגע.

"תרבות השוק היא מוחלטת. היא מולידה את הגברים והנשים האלה. הם הכרחיים לשיטה שהם מתעבים. הם נותנים לה מרץ, והגדרה. השוק הוא שמניע אותם. הם נסחרים בשוקי העולם. לכן הם קיימים, כדי לדרבן ולהנציח את השיטה" (קוסמופוליס, עמ' 81)

הגעתי לציטוט הזה בדפדוף אקראי. לא שמרתי אותו במיוחד. כל הספר נראה כך, כשהמחשבות של פקר נשמעות בדיוק כמו התיאורים של דלילו. עמודים על עמודים שנראים כמו שיעור אמורפי בגילמן. ואין טעם להתווכח. אין טעם לשאול למה מפגינים הם "נסחרים בשוקי העולם". ככה זה. דלילו אמר.

לכן אני גם לא יכול סתם להניח שדלילו סתם התדרדר קצת, ואני לא יכול אלא להטיל ספק בהתלהבות הישנה שלי מספריו הקודמים. כאמור, קראתי אותם לפני האוניברסיטה. אני יכול לדמיין את עצמי נהנה גם מהספר הזה, אם הייתי קורא אותו לפני עשור. דווקא היתרון הגדול שיש לדלילו – היכולת לאתר קטגוריות חברתיות – עוברת כאן קריקטוריזציה. והיכולת הזו היא נהדרת, גם בספרים גרועים. באחד הרגעים ב"קוסמופוליס" עובר פקר ליד מפגין שמצית את עצמו. דון דלילו לא מניח לזה לרגע. הוא מקדיש פסקאות על פסקאות להפגנה התמוהה הזו, אדם יושב בוער. זה מרתק אותו, כמו שזה צריך לרתק כל אדם, לולא הקלות שבה אנחנו מסווגים דברים לתיקיית הספאם של האיזוטרי. אבל כאן, ב"קוסמופוליס", הספר הוא רק תירוץ לעשרות אבחנות כאלה, טובות יותר או פחות, כמו יומן של תיאורטיקן חברתי מתחיל. המסע, דמות הגאון של אריק פקר, העיר, הכל בספר נועד כדי לשמש במה לאבחנות האלה. והן מפרקות אותו מבפנים.

"'אחר' הוא מגזין מקוון, כזה שפועל אך ורק באינטרנט, ומתעדכן מדי יום. "אחר" הוא אתר שהמודל העיסקי שלו מבוסס על מנויים בתשלום משום שאינו נתמך על ידי בעלי הון: אנחנו נמכור את מיטבנו, איכות, ידע, פרשנות, עומק וכל מה שראוי, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. אנחנו לא נתעשר והקורא לא יתרושש. "אחר" יספק לקוראיו המשלמים תכנים שלא ניתן ליהנות מהם בעברית ללא תשלום; עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה. עיתונות מן הסוג שהיה ואינו עוד". (מגזין אחר, אודות)

הדבר המעניין ביותר ב"אודות" הזה הוא המילה "אנחנו". אנחנו נמכור את מיטבנו, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. זה אמנם לא נכתב בשום מקום, אבל הנחתי שאותו "אנחנו" אינו כולל את רון מיברג בלבד. טעות.

עד כה, כתבתי עבור "אחר" עשרה טורים. עד כה, קיבלתי תשלום על ארבעה מהם. בחודש הראשון, לאחר שלא שילם על כל הטורים שנכתבו לאותו חודש, שאלתי מה קרה. הוא ענה שהמגזין נמצא בקשיים כרגע, ושהוא ישלם את שאר הסכום בעתיד. הסכמתי. על החודש השני כבר לא קיבלתי תשלום בכלל. שלחתי אימייל, הוא לא הגיב. אימייל נוסף, הוא לא הגיב. אימייל שלישי, שבועיים אחר כך, הוא לא הגיב.

ואני לא היחיד, אם תהיתם. פזית בנימין, שעצבה את "אחר" (וגם את "מצית", בזמנו), לא קיבלה עד כה את אלפי השקלים שמגיעים לה. חצי שנה לאחר העבודה. לדבריה, כשהתעקשה על התשלום הוא השתלח בה במיילים וניתק לה בפנים. אני אפילו לא זכיתי לאיזה "לך תזדיין" אחד. סתם להתעלמות. ומה תעשה, תתבע מישהו שיושב במיין?

אני לא יודע אם זה קרה גם עם כותבים נוספים, אם כי בהתחשב בדלילות הכותבים האחרונה במגזין, לא אתפלא אם כן. לא כל כך רציתי לכתוב את זה. גם בגלל שכך קטן הסיכוי שאקבל אי פעם את התשלום המובטח, וגם בגלל שאני מרגיש כמו טרחן. אבל רבאק. אז דעו, למקרה שתרצו לכתוב גם אתם ב"אחר", למקרה שתרצו לעשות מנוי, לתמוך ב"עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה [...] מן הסוג שהיה ואינו עוד". וזהו.

עדכון - תגובת רון מיברג, כפי שניתנה לוולווט:

צודק איתמר שאלתיאל בטענה כי טרם קיבל את שכר הסופרים המגיע לו מ"אחר". לצד שאלתיאל הממתין לכספו, קיבלו עשרות כותבים אחרים את שכר הסופרים המגיע להם מדי חודש בחודשו בהיקף ובעלות שאינם מקובלים ברשת.

את "אחר" אני מממן מכיסי הפרטי וממנו בלבד. העלות כבדה והאתר טרם הגיע למצב של איזון כלכלי. לכן אני נאלץ לקיים רוטציה חלקית בין הכותבים. לשלם חלק ולהשלים חודש מאוחר יותר. הכותבים קיבלו עידכון על כך. גם שאלתיאל. הוא יקבל את הכסף המגיע לו במועד התשלום הבא.

מגיעה לו התנצלות על שלא הייתי איתו בקשר מסיבות אישיות ופרטיות לגמרי, שאין להן קשר לאתר. בעוד עשרה ימים יוקרן סרט שביימתי על אדם ברוך בפסטיבל ירושלים, ורוב החודש האחרון הייתי עסוק בהשלמתו ובמילוי חובותיי לאנשים ולגופים שמימנו אותו. כמו כן הייתי בנסיעות, כך שקרה שכמה מיילים הוזנחו.

עיסוקיי אינם מצדיקים את העובדה ששאלתיאל וכמה אחרים מהכותבים שאני נהנה לעבוד איתם, לא שמעו ממני בשבועות האחרונים.

אני בטוח שעם תשלום כספו בשבוע הבא, במועד התשלום, יהיה העניין סגור.

לגבי מקרים ושמות אחרים, לא רשאי שאלתיאל לייצג אותם. לא כל הפרטים נמצאים בידיו.

רון מיברג

עדכון: אתמול, ה-21 ביולי 2010, קיבלתי את 200 הדולר האחרונים שמיברג היה חייב לי. הצ'ק התקבל 17 ימים אחרי פרסום הפוסט, שהתפרסם בעצמו כשבועיים-שלושה לאחר שההמחאות הללו היו אמורות להגיע במקור.

לדיבורים על

במקום קטלוג  – על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

מצב נפשי, האתר של יורם קופרמינץ

עוד צלם אמן – פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על האנשים הישֵׁנים של אלאן בצ'ינסקי

 

פורסם לראשונה בעיר האושר

 

באחד הלילות שוטטתי לי באתר הוידאו YouPorn, נכנסתי לקטגוריה Vintage ונתקלתי בסרט שהדגיש לי משהו מוזר בפורנו שאני רגיל לראות ועד עכשיו לא שמתי אליו לב.

"madly in love" in black and white film

לכאורה, סרט כמו כל הסרטים.

אבל בדקה 2 קורה שם משהו שונה. הגברת מזיזה את האגן.

שוב – הגברת מזיזה את האגן!

מכירים את התנועה הזאת של ההתרגשות וההנאה?

האם ראיתם את התנועה הזאת לאחרונה באיזה סרט פורנו?

האנשים בסרטים המוּכּרים עושים עם התקעים והשקעים שלהם כל מיני דברים, ובזמן הזה (אם הפה שלהם פנוי) הם עושים קולות של התרגשות שאמורים לגרות.

המטרה היא לדמות הנאה והתרגשות.

אבל אנחנו יודעים איך נראות הנאה והתרגשות.

לא ככה.

לא ברור לי למה הסרט הישן הזה כלל את התנועה הזאת של ההתרגשות. אולי היא באמת התרגשה. אולי היא קיבלה הוראות בימוי להזיז את האגן כאילו היא נהנית. אולי בתקופה ההיא תנועת האגן היתה הכרחית בסרטים אילמים.

לא ברור לי למה הסרטים היום חסרים את התנועה האותנטית של ההתרגשות וההנאה. אולי השמעת קולות מזוייפים של הנאה מספיקים ולא צריך להזיז את האגן. אולי נוצרה קונבנציה של "איך צריך להיראות פורנו" והזזת האגן לא כלולה בקונבנציה.

לא יודע.

מה שאני יודע הוא שעכשיו, אחרי שראיתי את הסרט הישן הזה, המלאכותיות שבפורנו בולטת לי פי כמה.

לאן תיקח אותי ההבנה הזאת לגבי הפורנו?

גם את זה אני לא יודע.

הפעם הראשונה שביקרתי בהתנחלות היתה בצבא. הייתי ג'ובניק בנ"מ, אבל אחת לכמה זמן היינו צריכים לעשות אבט"ש – אבטחת יישובים. שמרתי בגנים, כדים, חומש ועוד התנחלות אחת שאני לא זוכר את שמה. כל ההתנחלויות הללו פונו מאז, במסגרת ההתנתקות. נסענו להתנחלויות בג'יפ צבאי. אי שם ליד עפולה, הקצין שהיה ברכב אמר שנכנסנו לאזור A, ושאנחנו צריכים להכניס את המחסנית לנשק. עברנו, עם הרובים המצחיקים שלנו, דרך משחטות הרכב של ג'נין, בכבישים בלויים, עד שהגענו להתנחלות. אלו היו מתנחלי "איכות חיים", והיו סימפטיים למדי, בהכרות שטחית. אני זוכר במיוחד את חומש. שמרנו בחורף, ועמדת השמירה כוסתה בערפל נצחי, שהשאיר טעם של מתכת על הלשון. מסביב היו הרים, כפרים ערביים ושפני סלע. אהבתי את השמירות האלה.

בפעם השניה שנכנסתי לאזור פלסטיני זה כבר היה בדרך להפגנה בבלעין. נסעתי בהסעה מאורגנת, שיצאה מהתחנה המרכזית בתל אביב. זה היה מוזר, לנסוע שם בלי מחסנית בהכנס, ולקוות שהחיילים לא יעצרו אותך במחסום. מוזר יותר היה לראות את דגל הרשות. לא מוזר – מפחיד.

ישראלים לא מכירים ערבים. גם שמאלנים לא. אני מכיר שניים. אחד הכרתי באוניברסיטה, ואחר בעבודה. לא חזיתי מעולם במפגש אישי בין ימני לערבי, אבל קשה לי להאמין שזה משעשע כמו מפגש בין שמאלני לערבי שזה מקרוב בא. שמאלנים וערבים מבצעים כרכור מיוחד זה מול זה. בעיקר שמאלנים. בסדרת מחוות זהירה, הם מנסים להבהיר לערבי שמולם שהם בסדר, ויש להם את כל הדעות הנכונות. מאחר שהשתתפתי בריקוד המסוים הזה לפחות פעם אחת, אני יכול לספר כמה מביך ועילג הוא יכול להיות. ערבים אינם פטורים מהחובה הזו, כמובן. אולי אפילו מחויבים לה יותר. והמפגש בין יהודי לערבי, גם כשהוא מלא כוונות טובות, במיוחד כשהוא מלא כוונות טובות, הוא בעל פוטנציאל נפיץ. המבוכה נשארת אתך אחר כך, ואתה תוהה אם הבעיה בך או שאתה פשוט לא אוהב את הבנאדם.

יחסי יהודים-ערבים בארץ הם כה טעונים, עד שהיה לי קשה אפילו לכתוב את המילה "ערבי". במצב כזה, כשלמילה סבירה לחלוטין הוצמד כבר יופמיזם משלו – "מיעוטים", כמובן – כניסה לבלעין היא הלם קל. אלו לא "ערבים אזרחי ישראל", אלו פלסטינים, והכפר נראה בדיוק כמו שהייתם מצפים מכפר פלסטיני, כמו התמונות של סוכנויות הידיעות. אני הגעתי להפגנה שלאחר מותו של בסאם אבו רחמה. על הכביש הראשי נסעו מכוניות ישנות מכוסות לגמרי בתמונות שלו ובדגלי פלסטין. ילד נסע על אופניים, וכרזה של בסאם התנפנפה מלפניו, חוסמת לו את שדה הראיה. פתאום, כשאתה שם, מפחד, אתה מבין כמה שכבות עוטפות אותך אל מול החוויה הזו, עד כמה פלסטיני עדיין נראה בעיניך יצור חורש רע. אתה עדיין שם, עם המחסנית בהכנס.

במבט לאחור, נראה לי שההפגנה הזו היתה חשובה עבורי. לפניה, הביקורת שלי ביחס לשמאל הרדיקלי היתה חריפה בהרבה. כיום, אני כבר לא מסוגל לזכור אותה. במסה שלו על לאומנות, תיאר אורוול מצב של לאומנות הפוכה – הסלידה האוטומטית, האינסטינקטיבית, מהמדינה שלך. כיום אני צריך לבדוק את עצמי פעמיים ביום שאני לא שם. לפני בלעין, זו היתה אחת הנקודות שהרתיחו אותי בשמאל הרדיקלי, כלומר בשמאל המפגין.

אני לא בטוח שזה מצב חיובי, אבל נדמה לי שהוא רלוונטי, ושהוא מקיף יותר מאשר את החוויה האישית שלי. אתה צריך להיות שם, ולהגיע בפעם השניה, בשביל לראות איך דגל פלסטין נראה פתאום מובן מאליו, כמעט כאילו הגעת למקום בטוח; אם אתה שמאלני, אין ספק שבלעין בטוחה יותר מאשר המחסום או ההתנחלות הקרובה. מערך ההזדהויות שלך משתנה.

רובנו, אני חושב, לא מסוגלים להבין באיזו מידה המצב כאן מחורבן. בשיחה איתה, קרן ניסחה זאת היטב: עבורנו, הכל מתפקד. אם אנחנו רואים שוטרים ברחוב, ברור שהם לא יפנו אלינו; אנחנו לא חוששים ממאבטח או מחייל באוטובוס. לא זה המצב לגבי ערבים או, בחלק מהמקרים, מזרחים. איה סיפרה לי פעם אלו חישובים היא עושה כשהיא עולה למונית. נהג מבוגר – ינסה להשכיב אותך; נהג צעיר – ינסה, אבל בחשש; נהג ערבי – ינסה. זה הימם אותי, העובדה שחלקים שלמים מהקיום שלי ושלה שונים בצורה רדיקלית כל כך. גבר לא עורך את החישובים האלה, הוא אפילו לא יודע שהחישובים הללו קיימים. ומה שנכון לגבי נשים, נכון עוד יותר לגבי אוכלוסיות אחרות. אני לא בטוח שאני מסוגל לדמיין כיצד ערבי במדינה תופס את הרשויות, מה זה אומר לדעת שאם תשתה בירה בחוץ ויעבור שוטר, סביר להניח שהוא ישפוך לך את הבירה. מותר לו, כמובן, אבל אני לא חושב שזה יקרה לי (וגם זו דוגמא של קרן, אגב).

***

מהסיבה הזו, הוויכוח על הביטולים האחרונים של הופעות בארץ גורם לי בעיקר עייפות. כי אני לא בטוח שבאמת אפשר להסביר את זה. נינט טייב, בתגובה לביטול ההופעה של דבנדרה בנהארט, ניסחה זאת היטב: "למה מראש לערבב פוליטיקה שהיא שיא הלכלוך, עם הדבר הטהור ביותר – מוזיקה? קשה לי להבין את זה, אני ממש בסערה. מה שקורה כאן מקומם מאד". איך בכלל אפשר להסביר לה שזו לא פוליטיקה, שאלו בני אדם? היא לא תבין. כדי להתחיל להבין, היא צריכה לעבור מחסום, ואת זה היא לא תעשה לעולם, כי היא לא מבינה.

וזה לא משנה אם אתה שמאלני או לא, משום שגם כשמאלני מספר המקרים שבהם אתה נתקל במדינה, ראש בראש, הוא זעום מאוד, אם הוא בכלל קיים. כי, גם כשמאלני, אתה לא באמת מבין עד כמה הכיבוש מקיף, ומחלחל לכל תחומי החיים. הזעם הישראלי על החרמת מוצרים מההתנחלויות על ידי פלסטיני מדגים משהו מזה. בשמאל אוהבים להזכיר את מחירו הכלכלי של הכיבוש, ואת העובדה שאין לנו מושג, בעצם, כמה תקציבים מועברים להתנחלויות. זה, כמובן, נכון, אבל, אם להיות הגון, הכיבוש מכניס גם רווחים. החרם על מוצרי ההתנחלויות מדאיג את השלטון כאן מסיבה טובה – הפלסטינים הם שוק, וכנראה שוק שוק, וכנראה שהוא אינו זעיר. סיבה משוערת לכך שהמצור על עזה אוסר על הכנסת כוסברה (סליחה, מיטל!), הל, כמון וחומוס היא הפיכת ישראל למונופול בתחום. כלומר, יתכן שחברות ישראליות נהנות מהמצור על עזה ומעודדות את המשכתו. תנאי החיים שלנו כאן, הצמיחה, ההכנסות ממסים, קיומן של חברות ישראליות, כולם קשורים באחזקתם של פלסטינים ברעב.

נינט אפילו לא מסוגלת לומר "כיבוש". מבחינתה זו פוליטיקה. המוזיקה שלה יכולה להישאר נקייה מפוליטיקה רק אם נינט יכולה שלא לראות את הכיבוש. אורוול דיבר פעם על האנשים האפלים, שעושים את העבודה המלוכלכת בשביל שהאנשים ההגונים יוכלו לישון בשקט בלילה. בישראל, צבא שלם עושה את העבודה הזו, והאנשים ההגונים יכולים עדיין לחיות מבלי לראות זאת לרגע.

אין לי בעיה עם אמנות לא פוליטית. להפך. אך החשש שלנו מהפוליטיזציה של אמנות אינו נוגע לשיקולי אסתטיקה. הוא אינו אלא הפחד הפשוט מפני הידיעה שחיינו כאן הם חיים פוליטיים. כיום, להקה לא יכולה לבקר בישראל מבלי שזו תראה כהצהרה פוליטית. "ניסינו להבהיר שאנחנו מגיעים כדי לחלוק מסר הומאני ולא פוליטי אבל נראה שמנצלים אותנו כדי לתמוך בדעות שאינן מנת חלקנו," אמר דבנדרה בנהארט. הוא טועה. אין צורך במנצל. הופעה כאן היא הצהרה פוליטית, והיא ההצהרה הפוליטית הלא נכונה.

ישראלים אוהבים לטעון שהחרמת ישראל רק מקצינה את השיח הפוליטי הישראלי. סביר להניח שהם צודקים, במידה. אבל נראה לי שאחרי 43 שנה, אלפי מעצרים מנהליים, אלפי הרוגים ועשרות אלפי בתים הרוסים, ישראל איבדה את הזכות לבקש שיתנו לה לפתור את הבעיה הזו לבד. למעשה, אני לא בטוח שיש מי שמאמין ברצינות שישראל מסוגלת לכך. ולכן ביטול ההופעות משמח אותי. כי הוא רק ההתחלה. וכשכדור השלג הזה יתחיל להתגלגל ברצינות, ויוטלו סנקציות, לישראל לא תהיה עוד ברירה אלא לחתוך בארץ. וזה עושה אופטימי. ואני יודע שהטקסט הזה יגרום לישראלים רבים לתעב אותי, ואני יודע שהם לא יבינו. אבל, באמת, צריך להיות שם, ליד דגל פלסטין, עם גז מדמיע מסביבך, בשביל להתחיל להבין. אין ברירה אחרת.

התמונות, מבעי הגוף, המוזיקה, האובייקטים ותרכובות העצמים שמרכיבים את העיר הם מערכת של סימנים. במובן זה, העיר מהווה אם לא שפה, אזי לפחות מערכת של משמעות¹.  העיר המודרנית מורכבת מאזורים שונים שכל אחד מהם נושא משמעות מסוימת: אזורי מגורים (residential), אזורי מסחר (commercial), ואזורי תעשייה (industrial). לכל אחד מאלה קיימים אפוא הסממנים הייחודים לו, ויחד הם מהווים את העיר.  עם זאת, מערכת המשמעות, המהווה את העיר², משתנה בעקבות השינויים התמידיים במערכת הסימנים שלה. מערכת המשמעות של העיר היא אפוא זמנית.

טענה זו, לפיה ניתן לתפוס את העיר כמערכת של משמעות, מקופלת בתפיסה הכללית יותר – השפה מעצבת את האופן בו אנו תופסים את המציאות, חווים אותה ופועלים בה. אם כן, תחילה אנסה להבהיר מהי מערכת של משמעות באמצעות שתי דוגמאות המשתמשות בעיר כדימוי להשפעת השפה על תפיסתנו. לודוויג ויטגנשטיין, ביצירתו המרכזית חקירות פילוסופיות, מדמה את השפה לעיר, בה החדש בנוי על הישן ומשולב בו³.  צורות השפה המורכבות "בנויות" על צורות שפה בסיסיות יותר. על בסיס דימוי זה, ויטגנשטיין בוחן את הזיקה בין השפה והמציאות: כיצד הם מעצבים זה את זה וכיצד פועלים יחדיו ביצירת הסדר החברתי והקטגוריות התרבותיות. דוגמא נוספת לשימוש בדימוי העיר הוא ספרו של רולאן בארת מיתולוגיות, אשר בוחן את מערכת הסימנים של התרבות הזעיר-בורגנית הצרפתית במחצית המאה ה-20: את הקולנוע, את חומרי הניקוי, את מוסד הנישואים, את הצעצועים, את אסונות הטבע וגם, בין היתר, את מוחו של איינשטיין⁴.  לעומת חקירות פילוסופיות, בארת במיתולוגיות מתמקד בתפיסת המרחב העירוני כשפה, מערכת של משמעות. הבחינה שלו, הסמיוטית, מתבוננת מחדש בתרבות (ובתוך כך בתרבות המרחבית), מערערת את מה שנתפס כיסודותיה הטבעיים, ומצביעה על השינויים המתרחשים בה.

העיר הישראלית איננה שונה מהעיר של ויטגנשטיין או של בארת. על כן, במאמר זה אחקור את משמעותה הנוכחית על ידי בחינה סמיוטית של המסמן 'עיר'. תחילה אבסס את הטענה כי העיר אינה ממשות פיזיקאלית כי אם בראש ובראשונה תוצר חברתי, וזאת על בסיס תפיסת המרחב של אנרי לפבר⁵.  לאחר מכן אציע שתפיסת העיר אכן משתנה בעקבות התמורות הטקסטואליות החלות בשימוש במסמן 'עיר', קרי, שיצירת מובנים נוספים לעיר, מתוך צירופים כמו 'עיר החטאים', 'עיר הילדים' או 'עיר הבה"דים', משנה את יחסנו אליה. צירופים כאלה עשויים להשתלב בזהותה של העיר ולהפוך לחלק אימיננטי ממנה. בפרט, אציע בחינה סמיוטית של האופי הצבאי של העיר הישראלית ואטען, שבהמצאת המושג 'עיר הבה"דים', מדינת ישראל משנה את התפיסה הישראלית הקיימת של העיר, ויחד עם הצבא, ממצבת את העיר כיעד צבאי מובהק.

הטענה שהעיר היא יותר מסך מאפייניה הפיזיקאליים ידועה ומוכרת. המגורים מהצד הנכון של נתיבי איילון אינם נובעים מאופי כזה או אחר של תוואי השטח, אלא ממאפייניה הסמליים של העיר תל-אביב. גם קדושתה של ירושלים אינה פועל יוצא של "אויר הרים צלול כיין", כי אם תולדה של קשירת תולדות הימים של שלושת הדתות המרכזיות בעולם המערבי. באופן דומה, גם הפריחה התרבותית שהתחוללה בשדרות בשנות התשעים (לדוגמא: טיפקס וכנסיית השכל) היא בוודאי לא תוצר ישיר של מיקומה הגיאוגרפי. תחת זאת, יש להניח שהמקור לפריחה התרבותית בשדרות טמון בהיותה עיר פריפריאלית שזכתה להתעלמות במשך שנים, בתערובת הייחודית של תושבי העיר, ובמפגש הייחודי של המוסיקה המזרחית עם התרבות המערבית. אם כן, מהי משמעותה של הקביעה לפיה העיר היא תוצר חברתי בהקשר הישראלי?

לנושא הביטחוני משקל רב בעיצוב החברה הישראלית. בהתאם, אצפה לאתר ייצוגים של סוגיה זו בעיר הישראלית, שהיא כאמור תוצר חברתי. למשל, הבה נבחן את ירי רקטת הגראד ממצרים על העיר אילת בחודש אפריל האחרון. דין פגיעתה האפשרית של הרקטה בבניין מגורים אינו כדין פגיעתה בבסיס חיל הים הממוקם בעיר, ובוודאי שההשלכות של פגיעות אלו אינן דומות לאלו שננקטו בפועל בעקבות נפילת הרקטה בים בחודש אפריל. טענות נגד "ירי הרקטות לעבר יישובי ישראל" אינן מתאימות לפגיעות במתקנים צבאיים או לנפילות בשטחים פתוחים. מסתמן אפוא שבישראל של ימינו לגבולות המדינה או לצורתה המוחשית של העיר אין דבר וחצי דבר עם יחסנו אל המרחב העירוני, לפחות בכל הנוגע לתג המחיר של ירי על ישראל. אנסה להבהיר נקודה זו גם מהכיוון ההפוך: צה"ל מכנה פעילות צבאית עירונית בשם "לחימה בשטח בנוי" או "עימות בעצימות נמוכה"; לעומת זאת, תנועת טנקים ואף הפגזת בסיסים אינה נחווית כלחימה בשטח בנוי אלא כמלחמה קונבנציונאלית או עימות בעצימות גבוהה. האפשרות שהיררכיית המרחבים, לפחות בכל הנוגע לפעילות צבאית, נקבעת על בסיס שיקולים חברתיים ולא פיזיים מדגימה את החשיבות של הקביעה, בהקשר הישראלי, כי העיר היא תוצר חברתי. קביעה זו מהווה למעשה גם את אחת ההשלכות של היות המרחב מוצר חברתי – המרחב הפיזי מתרחק מהמרחב אותו אנו תופסים וחווים באורח בלתי הפיך.

    על-פי לפבר, אחת ההשלכות להיותו של המרחב תוצר חברתי היא שהמרחב הפיזי, מקורו של התהליך החברתי, הופך לתפאורה או לחומר הגלם שבה כל אובייקט טבעי מקבל ערך מוסף בהופכו לסמל⁶.  הכוחות היצרניים של החברות השונות פועלים על המרחב הפיזי כדי ליצור את המרחב שלהם. מתוך המאבק בין הכוחות היצרניים של כל חברה נגזרת השלכה נוספת של היות המרחב תוצר חברתי – לכל חברה יש את המרחב שלה. לפי לפבר, לכל חברה דפוס ייצור הכולל יחסי ייצור מסוימים, בשינוי גרסה משמעותיים⁷.  המרחב החברתי המיוצר מכיל הן את היחסים החברתיים (בין המינים, בין קבוצות גיל שונות, במשפחה) והן את יחסי הייצור (חלוקת העבודה וארגונה). שתי השתלשלויות אלה, היחסים החברתיים ויחסי הייצור, אינן ניתנות להפרדה: מחד גיסא, חלוקת העבודה מעצבת את המשפחה (מספר ממוצע של ילדים במשפחה), ומאידך גיסא, ארגון המשפחה מתערב בחלוקת העבודה (חלוקה מגדרית של האחריות בין הורים).

    מתוך הדיון על המרחב החברתי מצטיירת שלשה מושגית: העשייה המרחבית, ייצוגי המרחב ומרחבי הייצוג⁸.  העשייה המרחבית של חברה מייצרת את המרחב שלה. במילים אחרות, הצירוף, במרחב הנתפס, של המציאות היומיומית ושל המציאות המרחבית מציבה את המרחב ומניחה את קיומו במסגרת של מערכת יחסים דו-כיוונית. לדוגמא, תנועתם של אלפי חיילים ברכבת מאזורי המגורים לאזורים הצבאיים היא עשייה מרחבית של החברה הישראלית. ייצוגי המרחב קשורים ליחסי הייצור, ולכן על פי ההשלכה השנייה של לפבר, ייצוגי המרחב משתנים מחברה לחברה. הם כופים את מערכת המשמעות על הפרט, ומתוך כך, את ידיעותיו, את הסימנים שישמשו אותו, ואת הצפנים לפענוח אותם סימנים. ייצוגי המרחב הם למעשה המרחב אותו הוגים. צוות "תכנית אב לתחבורה ירושלים", שתכנן את הרכבת הקלה בירושלים, הוגה את המרחב, ושרטוטיו נהגים כייצוגים של המרחב. מרחבי הייצוג, המושג השלישי, מהווים את המרחב הנחווה מבעד לדימויים ולסמלים המלווים אותם, שהוא מרחבם של התושבים.

    לפבר מסיק כי הנתפס (העשייה המרחבית), הנהגה (ייצוגי המרחב) והנחווה (מרחבי הייצוג) מתכנסים, כך שהסובייקט יכול לעבור מזה לזה בלי לאבד ביניהם את עקבותיו⁹.  כל אחד מאיתנו תופס וחווה את המרחב, אך גם הוגה אותו, וזאת מבלי לתת את הדעת על כך. אם לנסות להמחיש באופן החי ביותר טענה זו – יש לראות בפרסום כתב עת העוסק במסמן 'עיר', כמו זה, ניסיון לתפוס ולחוות את העיר שגם מוסיף לשנות, לעצב ולהגות אותה; ה'עיר' משתנה.

    כאשר אני מדבר על העיר, אני מדבר על התרבות, על האדריכלות, על העסקים – על מרחבי הייצוג. אני מדמיין חיי משפחה, בתי ספר, אהבות ישנות, חברויות. אינני ממש חושב על חיילים או על דרג המטכ"ל אשר מוצב ופועל בלב העיר: המטכ"ל בתל אביב, פיקוד דרום בבאר שבע, פיקוד צפון בצפת, פיקוד מרכז בירושלים, ופיקוד העורף שנמצא בין יישובים בפריפריה. אני בוודאי שלא חושב על כך שרוב תושבי הערים נמצאים בשירות סדיר או מילואים בצבא. העיר הישראלית אינה נתפסת או נחווית על-פי רוב כיעד צבאי.

    בשלהי העשור הראשון של המילניום, המרחב העירוני הישראלי הוא מרחב, שלטענת הממשל הישראלי, אין זה מוסרי לשגר עליו טילים או לבצע בו פעולות איבה, אך קיים חשש שמא במהלך העשור הקרוב התמונה הזו תשתנה. בשנת 2002 החל אגף התכנון של צה"ל לשקוד על תכנית העברת בסיסי ההדרכה לנגב. פרויקט זה זכה לכינוי 'עיר הבה"דים', והוא עתיד להסתיים בשנת 2013. האם ירי אפשרי מעזה על עיר הבה"דים הוא מוסרי יותר מירי על תל אביב? אני סבור שכן; זוהי הפצצה מותרת על פי אמנות בינלאומיות. אם כן, בישראל מוקמת עיר שמותרת להפצצה, עיר שתושביה אינם חפים מפשע, וזו עובדה מדאיגה מאוד. בישראל הוגים בימים אלה את העיר הישראלית הצבאית הראשונה.

    במסמך רקע לדיון בנושא הקמת 'עיר הבה"דים' בקרבת רמת-חובב אשר הוגש לוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, נדונו הסכנות הנובעות מהקרבה של עיר הבה"דים לרמת חובב: מטרדי ריח ופליטות חריגות של חומרים כימיים ממפעלים ומוקדי זיהום אוויר¹⁰.  ממסמך זה עולה כי פקידים ממשלתיים בכירים אינם שוקלים את הנזק הטמון בהצבת בסיס צבאי בקרבת חומרים כימיים מסוכנים, או את הנזק האזורי ההרסני מהתפוצצות אחד המפעלים ברמת חובב בעקבות נפילת טילים שיכוונו על עיר הבה"דים. מיקומו של בסיס צבאי נבחן לאור הסכנות שיישקפו למשרתים בו ולא לאלה הגרים בסביבתו. בישראל, כך נראה, אין מרחבים שאסור להקים בהם בסיס צבאי. ישנם רק מרחבים שאסור להפציצם כי הם (בינתיים) לא צבאיים.

    לסיכום, הבחינה הסמיוטית של המרחב, כמקרה פרטי של בחינת ייצוגי המרחב הנהגים, משמשת מכשיר לניתוח המרחבים, ולניתוח החברות אשר יצרו אותם ותופסות את עצמן דרכם. בהקשר הישראלי, אני מזהה, באמצעות הכלים הסמיוטים, תמורות מדאיגות באופן שבו החברה תופסת, הוגה וחווה את העיר. השימוש במושגים עירוניים עבור מרחבים צבאיים משקף מהלך מחשבתי שעלול לשנות את המרחב המוכר ולהיות בעל השלכות מרחיקות לכת. אם כן, כפי שניסיתי להראות, העיר מתרחקת מיסודותיה הטבעיים. היא קודם כל, יאמר לפבר, מה שאנחנו הוגים.

————–

1. תפיסה דומה לכך ניתן למצוא בספרו היסודי של רולאן בארת העוסק בסמיולוגיה. ראו: רולאן, בארת, יסודות בסמיולוגיה, תל אביב: רסלינג, 2006. 
2.  התחקות אחר הזיקה שבין אזורי העיר והבנת ההתנהגות האנושית ניתן למצוא במאמרו של רוברט פארק. ראו: רוברט, פארק, "העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות האנושית בסביבה האורבנית", אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית, תל אביב: רסלינג, 2007, 91-41.
3. לודוויג, ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, ירושלים: מאגנס, 1994.
4. רולאן, בארת, מיתולוגיות, תל אביב: בבל, 1998.
5. אנרי, לפבר, "ייצור המרחב", רחל קלוש וטלי חתוקה (עורכות), תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, תל אביב: רסלינג, 2005, 200-177.
6. לפבר 2005, 182.
7. שם, שם.
8. שם, 183.
9. שם, 189.
10. וועדת הפנים ואיכות הסביבה (2004), "מסמך רקע לדיון בנושא: הקמת "עיר הבה"דים" (עיר בסיסי ההדרכה) בקרבת רמת-חובב.

תחילה, המוצר
חברת התרופות הגרמנית בורינגר אינגלהיים (Boehringer Ingelheim) הולכת להציג ב-18 ביוני בפני מנהל המזון והתרופות האמריקני גלולה קטנה ושמה פילבנסרין (flibanserin), במטרה לזכות באישור לשווק את הגלולה הזו בארצות-הברית. הגלולה הזו, שמכונה גם "הגלולה הוורודה" או "ויאגרה לנשים", היא תרופה שאמורה לעודד נשים לרצות סקס. איך זה עובד? נשים לוקחות גלולה של מאה מיליגרמים מדי בוקר. הגלולה מפחיתה את רמת הסרוטנין בגוף ומעלה את רמתם של שני הורמונים אחרים: דופאמין ונורפינפרין. כתוצאה מכך, החשק המיני גובר.
לפני שהגיעה לשלב המתקדם של אישור ה-FDA מימנה החברה מחקרים נרחבים. בשלב השני של הניסויים הקלינים, שהתפרסם בנובמבר 2009, בחנה החברה 5,000 נשים בנות 18-50 מאירופה ומארצות-הברית שטרם הגיעו לגיל הבלות ושהיו במערכת יחסים הטרוסקסואלית ממושכת של לפחות שנה, ושהצהירו על עצמן שאינן סובלות מלחץ בשל גידול ילדים, מדאגה להורים שלהן או מדאגה לפרנסה, והיו מוכנות לקיים יחסי מין לפחות פעם בחודש. חלק מהנשים קיבלו את הגלולה מדי יום במשך 3-6 שבועות. אחרות קיבלו פלסיבו. הנשים האלו עשו סקס בממוצע 2.7 פעמים בחודש. אחרי חודש, קבוצת הפלסיבו הגיעה ל-3.7 פעמים בחודש. קבוצת הפילבנסרין הגיעה ל-4.5 פעמים בחודש. שיפור מדהים של 0.8 פעמים עונג מיני בחודש.
בשלב השלישי של הניסויים הקלינים, שפורסם במאי השנה, בחנו בחברה 1,378 נשים לפני גיל הבלות בארצות-הברית במשך 24 שבועות. חלק קיבלו את הגלולה הוורודה וחלק קיבלו גלולת סוכר. אחר כך התבקשו הנשים לענות על השאלה הבאה: "בסך הכל, האם את מאמינה כי חווית שיפור משמעותי בשל העובדה שנטלת את התרופה המדוברת?" ובכן, 40.5 אחוזים מנוטלות הגלולה הוורודה אמרו שכן, לעומת 25.2 מנוטלות גלולות הסוכר.

 

אחר כך, המחלה
לפני 30 שנה הוכנסה ל-DSM (ספר המחלות הידוע לשמצה, שפעם כלל גם את המחלה חשוכת המרפא הומוסקסואליות, והיום, אם אינני טועה, עדיין כולל את המחלה הנוראה גם היא "אי נוחות מגדרית" שזה שם מעורר אי-נחת לאנשים שרוצים לשנות את מינם) מחלה שנקראת FSD – חוסר תפקוד מיני נשי.
כמה שנים אחר כך עלתה לחלל האוויר מחלה חדשה, צורה חדשה של FSD, שמפורטת ב-DSM גם היא, שנקראה HSDD – חוסר תשוקה מינית מתמשך. וזהו תיאורה: HSDD היא חוסר או היעדר מתמשך או חוזר על עצמו של פנטזיות מיניות או תשוקה או כל סוג של פעילות מינית. החוסר וההיעדר גורמים למצוקה בלתי ניתנת לתיאור על ידי מחלה אחרת ושלא ניתן לפתור אותה על ידי תרופה. כללית, מדובר על חוסר חשק מיני שכולל גם פנטזיות וגם מגע ממשי והוא מתפתח לאחר שהוכח תפקוד מיני נורמלי.
על פי בורינגר אינגלהיים, אחת לעשר נשים סובלת מהמחלה הזו. כלל אצבע אחר הרווח בתעשיית מחקרי המיניות הנשית מדבר על משהו כמו 43% מאוכלוסיית הנשים. פילבנסרין, שפותחה תחילה כנוגד דיכאון וכשלה במשימתה המקורית, אמורה לפתור את הבעיה הרווחת הזו.

14 אלף תרופות נרשמות לאדם בריטי במהלך חייו  (מתוך תערוכה במוזיאון הבריטי)
  

מדהים
סוף סוף חברות התרופות לא דואגות רק לזין. זה נשמע ציני, אבל זה באמת מדהים. כל הנשים אי שם שרוצות לרצות סקס יכולות עכשיו לישון בשקט. או יותר נכון, להפסיק לישון בשקט. אם חוסר התפקוד המיני שלך באמת מציק לך, ואת חושבת שהוא לא קשור לשום דבר אחר, את יכולה לקחת את הגלולה הזאת ולתפקד כמו הגבר שלך אחרי הגלולה שלו. מבחינות מסויימות, זו מהפכה בפוטנציה, בדיוק כמו הגלולה ההיא למניעת הריון. זה יתרון אמיתי שאי אפשר להתעלם ממנו, אם אכן זה עובד.

 

מבעית
באמת מבעית. כל כך מבעית, שאני כותבת את הפוסט הזה.
בחברה שבה אנחנו חיים יש כמה סיבות לכך שנשים לא רוצות סקס: הן אחרי לידה והן ממוטטות נפשית ופיזית. אבא שלהן/חבר שלהן/ידיד המשפחה התעלל בהן מינית בילדותן. הן התחתנו לפני 40 שנה ומאז הבעל שלהן לא אמר להן שהוא נורא אוהב את הגוף המהמם שלהן. משעמם להן בחיים באופן כללי ויש להן רוטינת סקס קבועה, וכל כך נמאס להם ממנה שבכל פעם שהוא נכנס ויוצא ויוצא ונכנס הן חושבות על הארנונה וכואב להן בכוס. הן שונאות את הגוף שלהן כי כבר יום שלם הן מסתובבות בקניון ורואות טלוויזיה ולא ראו אף אישה שמנה כמוהן/ עקומה כמוהן / שעירה כמוהן / מחוצ'קנת כמוהן / פאקינג השלימי את המיותר בכל שנאה עצמית החביבה עלייך. הן לא ממש רוצות את הגבר שאיתו נכנסו למטה אבל הוא אמר להן שיש לו כאב ביצים, הן מפחדות לאבד אותו, הן מפחדות שהוא ירביץ להן, הן מעדיפות את הקידום שהוא הבטיח להן, הן מפחדות מהפיטורים שהבטיח להן. את כל הסיבות האלו, הגלולה הוורודה לא פותרת, על אף שאם היו חוקרים אני בטוחה שהיו מגלים שמדובר באחוזים לא מבוטלים מבין הסובלות, רחמנא לצלן, מחוסר חשק לסקס. אבל לא, פילבנסרין היא לא גלולה חברתית. היא ביולוגית.

אז ביולוגיה. כשגבר לוקח ויאגרה, מתקיים אצלו תנאי בסיסי: הוא רוצה סקס עכשיו, אבל יש בעיה מכנית. כשנשים ייקחו את הגלולה הוורודה הן לא ירצו סקס. הן אולי ירצו לרצות סקס. הגלולה לא תשפר את הביצועים שלהן באותו רגע. היא תשחק עם הכימיה שלהן במוח כל החודש, כדי שב-4.5 פעמים באותו חודש הן יוכלו לרצות סקס. הגלולה, כאמור, לא תזרים דם לכוס שלהן כדי שהוא יהיה רטוב. את זה הביולוגיה יחסית פתרה בעצמה: נשים יכולות להיות רטובות גם בלי לרצות סקס. אחרי הכל, ככה גם נוצרים ילדים והביולוגיה דואגת לעצמה. ולכן, הזרמת דם לא תעזור פה. צריך הזרמת דם חדש למוח של הפריג'ידית ששוכבת לי במיטה.

 

וכסף. פייזר מרוויחה 1.9 מיליארד דולר בשנה על ויאגרה. במשך שנים ארוכות היא ניסתה בעצמה ליצור ויאגרה נשית, משום שהשוק בארצות הברית בלבד מוערך בשני מיליארד דולר בשנה. ב-2004 היא הרימה ידיים והכריזה שהמיניות הנשית סבוכה מדי בשבילה. מאז היו כמה חברות שהתחרו על הגביע הקדוש. ויווס (Vivus) רצתה ליצור קרם אורגזמטי ונאצלה לוותר. פרוקטר וגמבל, עוד חברה שהמעות מצויים בכיסה, ייצרה טלאי טסטוסטרון בשם Intrinsa שה-FDA לא אישר משום שלא השתכנע כי הוא בטוח מספיק, אולם האיחוד האירופי החליט להביא אותו למדפים לפני שלוש שנים. התחרות הזאת מבהירה כי היתרון הכלכלי עבור החברה שתצליח לפתח את התרופה או "התרופה" שיזכו לאישור הוא עצום. אין פלא שזו השנה התשיעית ברציפות שבורינגר אינגלהיים גדלה במהירות הגבוהה ביותר מבין 15 חברות התרופות הגדולות בעולם. או כמו שאומרים בעמותת "קמפיין למען צורת התבוננות חדשה": "משום שאין כל פתרונות קסם למצב הסוציו-תרבותי, הפוליטי, הפסיכולוגי, החברתי או הבינאישי שעומד בבסיס הבעיות המיניות של הנשים, חברות התרופות תומכות במחקר ובתכניות יחסי ציבור שנועדו לתקן את הגוף, ובמיוחד את איברי המין". 

ותרבות שוב. אנחנו חיים בחברה שמעריכה את האורגזמה. וזה שיפור. זה שיפור עצום מחברה שלא דיברה כלל על המיניות הנשית בשום צורה אף פעם. ובכל זאת, החברה הזו עושה הכל כדי שכולנו נחשוב שכולן גומרות כל הזמן, זה קורה להן מהר, זה קורה להן עם כל מי שהן רוצות, זה קורה להן בכל פעם, וכשזה לא קורה להן זו בעיה. לעזאזל, לבעיה הזו יש שם: HSDD. וזו בדיוק אותה חברה שתשווק להן את הגלולה הוורודה שתפתור את הבעיה שלהן. אני מוכנה להתערב על האצבע המקלידה שלי שאם אכן תהיה גלולה כזו, תוך כמה שנים כל מי שלא תרצה לקחת אותה תיחשב לא זורמת, לא נחמדה, לא קלילה, ובאופן כללי פמיניסטית ושעירה. וזה באמת מבעית.

לקריאה נוספת

• ומה יקרה אם ישימו לנשים את הגלולה במשקה, במקום סם האונס?
• ומה יקרה אם המשטרה פתאום תחליט שהיא רוצה לפקח על מי שלוקחת את הגלולה?
• כתבה טובה בניו יורק טיימס על מחקרים במיניות הנשית, שבה קראתי לראשונה על פילבנסרין (כאן, מקוצרת ובעברית, לאלו שאין להם מנוי לניו יורק טיימס) (דרך הקולקטיב)
• קובץ סיכומי מאמרים במיניות הנשית שמוכיח שיודעים מעט מאד על המיניות הנשית
• טריילר לסרט אורגזמה בע"מ שמדבר על היסטריית האורגזמה

יש.

אבל הוא מתקיים במרחב שחושב אחרת על בני אדם. וכיוון שהמרחב הזה חושב אחרת על בני אדם, הוא חושב אחרת על מגדר. וכיוון שהוא חושב אחרת על מגדר, הוא חושב אחרת על מערכות יחסים, על דיאלוגים, על דינמיקה ועל התרחשות.

וכן, גם על ספרות. על מה שמכווין אותה, מה שמנביע אותה, על ההיררכיה הפנימית שלה, התכנים שאליהם ומתוכם היא מרפררת, והמושאים שאליהם היא עורגת.

*

אז איך ניתן, בכלל, לומר שיש ספרות אחרת (שיש סקס אחר)? האם ניתן לומר כי ישנה פריזמה מסוימת, תחתיה משתבר המיינסטרים לזרמים קטנים וצייתניים, ומנגד עולם שלם של תוכן אלטרנטיבי, המתרחש מחוץ לפריזמה הזו – תוך מחויבות מינימאלית בלבד לסדרי העדיפויות שלה, לקריטריית האיכות שלה, לרעיונות שלה בדבר "חשוב", "רלוונטי" ו-"קאנוני"?

קודם כל, יש:

http://www.mannazone.org/

ויש:

http://www.torquerebooks.com/

ויש:

http://trickster.org/speranza/

ויש עוד (גם תכנים שעוסקים במיניות וזוגיות הטרוסקסואלית יש, אני פשוט לא קוראת אותם).

*

"אם יש סקס אחר הביאוהו לכאן ונדעהו."

האופן שבו האחרות הזו מסומנת ומקוטלגת הוא הסמן החשוב ביותר שלה. לדוגמה-

כך נמכר הספר הראשון ב"סדרת האדמיניסטרציה" של מאנה פרנסיס (ראו קישור ראשון) באמאזון:

http://www.amazon.com/Mind-Fuck-Manna-Francis/dp/1934081086

בדף: רשימת בקורות, ספרים שנרכשו לצד הספר על ידי קוראים אחרים, ספרים שנרכשו לאחר רכישתו, דיונים רלוונטיים, דירוג הצרכנים… ולבסוף:

רשימה קצרה המעמידה את הספר על רקע תמטי, ורשימה קצרה המעמידה את הספר על רקע גנרי.

Mind Fuck של פרנסיס, רומן אירוטי ופסיכולוגי המתרחש על רקע עולם דיסאוטופי, זוכה להיות צאצא לאחד מכמה ז'אנרים / לעמוד על רצף של אחת מכמה אפשרויות תיוג וחיפוש. בזמן נתון.

כך הוא נתפס (וככזה הוא משווק) בעולם התוכן שעליו הוא מאוכסן כרגע.

זהו, לצורך ההשוואה, אחד מדפי הדלישס של הסדרה (שנשמרה 189 פעמים):

לכאורה, לא הבדל מהותי.

גם אמאזון וגם המקטלגת האקראית בדלישס ממיינים את סדרת האדמיניסטרציה כיצירה גנרית. שניהם, לצורך העניין, מסמנים את הטקסט כיצירה בעלת תכנים הומוסקסואליים (סלאש/gay בדלישס; המקבילה של Gay & Lesbian באמאזון). תגיות אחרות מוסרות אינפורמציה הניתנת במסגרת עמוד היצירה, כמו שם המחברת (author), או אורך היצירה (length) שבמקרה הזה נאמד במילים (K = 1,000 מילים).

אבל רק לכאורה, מפני שבשיטת הקטלוג הזו מסתתרים שני הבדלים מהותיים:

1. הפלטפורמה שעל גביה היא מבוצעת. הגלישה בדלישס, ומוקדם יותר ב-LJ, אפשרה לחפש לא רק לאורך אלא גם לרוחב. Mind Fuck חומק אפוא מהתבנית הגנרית שאליו מכניס אותו אמאזון, ומתמיין אוטומטית תחת כל תגית או אסופת תגיות שאותן בחרה shaggy (במקרה הזה) להכניס אליו. תחת שיימק בכלא המגדרי, הפנטסטי, שאליה הוא מוגבל מכורח הסוגה שלו, הוא זוכה לבוא בחברת יצירות ממבחר ז'אנרים, אורכים ואופני מחשבה.
2. Screw Harry! All we care about is the sexy Potions Master!

אז מה פירוש התגיות הנזכרות לעיל?

D/s = קיצור של Domination/submission. טקסט המסומן בתגית D/s הוא טקסט העוסק ביחסי-שליטה, או כזה שיש בו אלמנטים של יחסי שליטה.

Dubcon = קיצור של dubious consent. טקסט המתויג כ-dubcon הוא טקסט שבו אחד הצדדים מקיים יחסי-מין שלא בהסכמה מלאה (בשכרות/תחת איומים/תחת השפעת סמים/מתוך אילוץ… וכיו"ב).

Bondage = כבלים/קשירות. טקסט המתויג כ-bondage הוא טקסט המתאר יחסי-מין תוך שימוש בכבילה פיזית כלשהי.

NC-17 = לקריאה מגיל 17 ומעלה בלבד.

כל הנ"ל לא רק שהם יופמיזמים לתכנים קונקרטיים יותר (ובמקרים מסוימים- מכבסת מילים לתוכן יותר בעייתי), התיוגים הללו מעידים על היפוך תפקידים מסוים:

האקט המיני – במקום להיות אספקט מוצנע בתוך מכלול הפעולות השגרתיות שמבצעים הגיבורים – מוצב בשורה אחת עם הז'אנר, האורך, התקציר (לדוג': genre: intrigue), כצוהר לגיטימי להציץ מתוכו ליצירה הספציפית הזו, ולתוך מכלול יצירות נוספות המקוטלגות תחת אותה תגית.

*

>>> REWIND

כשרק התחלתי לבחון את האפיונים הייחודיים למערכת הסיווג של פאנפיקים, יצאתי מתוך הנחה שמדובר באוסף תארים המנסים להתחקות בצורה מיטבית אחר התוכן. קטגוריזציה כתחליף לתקציר; העלאה באוב (גישוש אחר הטקסט בסונר-מילים) במקום ניסיון לשייך אותו שיוך גנרי.

הנחתי שיש מבנה-על:

פאנדום ==> שיפ ==> אורך ==> ז'אנר ==>… וכאן נתקעתי. ואני נוטה להאמין שגם חלק גדול מהפאנדום טרם המצאת הLJ והתגיות.

הטעות שלי הייתה להניח שהסיווג (באשר הוא ישנו) הוא סיווג היררכי. עץ הנטוע בקרקע וממנו מתפצלים ענפים ועופאים. פרוזה. מתורגמת. שעוסקת ב-

אבולוציית התכנים (רק לכו והעיפו מבט בטקסטים המאוכסנים בכל אתר ואתר) מספרת את סיפורו של הסיווג האחר הזה. מאתר המסווג לפי כותבים, לאתר המסווג לפי כותבים, כותרים ותמות, לרשימת דלישס, המאפשרת לקורא הישר למיין תכנים רלוונטיים על פי כל גחמה תחת השמש.

לא עץ, אלא ריזום – כלומר פקעת, שמתוכה בוקעים שורשים המסתעפים מעלה, מטה ולצדדים. זה מעל זה, זה תחת זה וזה לצד זה.

כך נראה אתר פאנפיקים טרם תקופת LJ:

הספרייה האיליאנית – http://www.iolausianlibrary.org/

כך נראה אתר שהוקם לאחר מתקפת התגיות:

The Spander Files – http://spanderfiles.com/contents.html

וזו רשימת דלישס מוצלחת:

http://delicious.com/silviakundera

FFW >>> (או: ילידים עם צמות USB)

הפקעת לא מתחילה במקום אחד ולא מסתיימת במקום אחד. להיפך: עצם קיומה תלוי ביכולת שלה להתקיים כגוף מודולארי שהיצירות בתוכו מקיימות יחסים אינטרטקסטואליים האחת עם השנייה.

מ-oblivious!Snape ל-pining!Harry ל-in-denial!Snape ל-jealous!Harry (המילה שלפני סימן הקריאה נועדה לספק אינדיקציה מסוימת לטיב הדמות/פאנפיק/אירוע/תוכן שמופיעים לאחר סימן הקריאה). הרפרור הזה קיים בכל הרמות: מבנית (five!things fics, 20things!fics), מגדרית (החל בסלאש ופמסלאש וכלה באינטרסקסואליות, טרנסקסואליות, genderfuck, genderswap), מינית (כל אקט מיני תחת השמש) וגנרית.

*

הטקסטים והמערכות מהן ניגשים לכתיבה על מין (או לסקס כאלגוריתם חיפוש אחד מיני רבים) הם צנטריפוגיים.

הסקס לא מבודד כאידיאה בשום נקודה: לא במערכת הסיווג, לא ביצירה עצמה, ולא בתוך הקהילות (הרבה מהן פטישיסטיות במובהק) שעוסקות בו. הוא חלק ממכלול של אלמנטים.

מצד שני- בעייתי לדברר את ה"שמש" הזו בטקסט המנסה לתאר אותה. ההתייחסות מחייבת נקודת פתיחה ונקודת סיום, ‫בעת שהמדובר הוא ברצף שאין בו פתיחה ואין בו סיום: אם תרצו, מרשתת. ‫נקודות מסוימות דולקות, נקודות מסוימות מהבהבות ודועכות, אבל כל מקום טומן בחובו פוטנציאל להגיע כמעט לכל מקום אחר.

זאת ועוד: היכולת למצוא טקסט על ידי האלגוריתם:

100K => דרמה => M/F => יחסי אבות ובנים => מין רגיל

אבל באותה מידה למצוא אותו באמצעות האלגוריתם:

M/F => יחסי אבות ובנים => מין רגיל => דרמה => 100K

יוצרת טקסט שונה לגמרי.

ראשית היא משנה את סדר החשיבות המסורתי של האלמנטים בטקסט. במקום לקבוע כי המשתנה החשוב ביותר בהוצאה של יצירה מן הכח אל הפועל הוא X או Y, היא פותחת את הבחירה (במה אני רוצה להתמקד ככותב/מה אני מעוניין לקרוא?) בפני ציבור הקוראים והכותבים.

כמסתבר, הרבה פעמים הפריזמה הזו היא פריזמה של מערכות יחסים וסקס. בנקודת התפר הזו, משמשת מערכת הסיווג גם כלשון חדשה המלמדת על טיב הטקסטים.

אנגסט, פלאף, שמופ, dark!fic, נון-קון, insecure!Y, bottom!Y, כולם מונחים אשר – בתוך הקונטקסט המקורי שלהם (כסמנים המספקים אינפורמציה במערכת סיווג) – מוסבים על מנת להנהיר את טיב ואופי היצירות, בפרט בתחומים הבאים:

1. האטמוספרה השוררת ביצירה (בפרט במה שנוגע לטיב מערכת היחסים)
2. כיצד מתפקדות הדמויות ו/או אילו פונקציה הן ממלאות בתוך הקשר הזוגי/מיני

PAUSE II

מערכת הסיווג הזו אופיינית לשלוש זירות ספרותיות, הגם שבכל אחת מהן היא לובשת פנים אחרות. פורנו (ויזואלי וטקסטואלי) => ספרות מעריצים <= הרומן הרומנטי.

בשלוש המדיות הללו מסייעת מערכת הסיווג לבסס קשר ישיר יותר בין ספק התכנים לקורא/ת צופה הפוטנציאלי/ת, בשלושתן מחדד השימוש בה את הקשר בין מדיום למדיום, ובשלושתן- את מעמדו של הקורא/צופה ביחס לתוכן.

איך זה נעשה?

יחס לנרטיבים: לא בכדי ניתנים כל המדיומים הנ"ל לסיווג בשיטה מבוססת-ריזום. כולם חולקים תכונה אחת משותפת והיא הסתמכות (הרבה מעבר למקביליהם הגנרייים) על שורת נרטיבים ומטא-נרטיבים¹ מודולאריים. כמה דוגמאות מתחום הפורנו:

- שליח פיצה תמים נקלע לאורגיה סוערת. (גבר לא מנוסה/אורגיה)

- קאובוי מסוקס מזיין את נערות החווה התמימות. (גבר מנוסה/נערות תמימות)

- דומינטריקס מרושעת מתעללת בעבד נרצע. (דומינטריקס/עבד)

וכן (למשל):

- מטא נרטיבים מתחום ה-BDSM (שליטה באמצעות רדוקציה של הנשלטת / השתעבדות = התמסרות / ירידה לצורך עליה, וכולי)

לעומת נרטיבים מז'אנר הרומן הרומנטי:

- בתולה זכה נחטפת על ידי שודד-ים/ויקינג אכזרי

- המבקש לנקום את רצח אביו

- ולו (שודד-הים הויקינג) אחות יפה הפוגשת באקראי את אחיה של הגיבורה ממערכה I

- השניים מתאהבים ונולד להם בן ש-

עבור לנרטיב(ים) מתחום הפאנפיקשן, שבד"כ מתיך בין השניים:

- בתולה זכה וצייתנית נחטפת על ידי שודד-ים אכזרי ודומיננטי

- וכו'.

צופה הפורנו – כמו קוראות הרומן הרומנטי והפאנפיקשן – נכנסים לעולם מערכה שהכללים בו נתונים מראש. ובדיוק כפי שצופה הפורנו מודע לכך שהאקטים והסיטואציות בהם הוא צופה, על כל מה שמשתמע מהאופן בו הם מתרחשים, מתנהלים בהתאם לסצנריו נתון², מודעות גם קוראות הפאנפיקשן וגם קוראות הרומן הרומנטי לכך שכל סיטואציה מתנהלת, לרוב, בתוך (ומתוך) סט מובנה של ציפיות. כיוון שכך, די ברמז – בתגית בלבד – על מנת לכונן את הלך הרוח הנחוץ להבנת הטקסט.

דוגמה מוצלחת לבידוד וכינון של אחת התגיות הנ"ל:

במקור: http://community.livejournal.com/sentinelficfind/453980.html

מרגע שהוסכם על הפאנדום ש-too dumb to come in out of the rain!blair הוא תגית מכוננת (a thing), יכולה המגיבה בsentinel fan fiction finders לבקש מחברותיה להפנות אותה ליצירות העוסקות בתמה; מנהלות הקהילה יכולות לסווג יצירות ובקשות להמלצות על יצירות על פי התגית המכוננת הנ"ל; ניתן לכתוב יצירה העוסקת בתמה הזו וניתן לכתוב יצירה ההולכת נגדה.

כמו שליח הפיצה של הפורנו, או הTSTL של הרומן הרומנטי.(http://fiction-plots-pacing.suite101.com/article.cfm/characters_that_are_too_stupid_to_live).

ערטול התחבולה: מרגע שהפריזמה בעדה הוא נקרא ומתוכה הוא נכתב שקופה לעין כל, מקבל הטקסט מעמד חדש בשיח של חברת היוצרים.

קיומם של things דוגמת זה שתארה alex51324 אינו מותנה באופן חד-משמעי ביכולת להצביע עליהם בפני קוראות נוספות. קוראות הרומן הרומנטי היו מודעות לקיומה של ה-TSTL הרבה לפני שיכלו לידע בכך האחת את השנייה. ואולם רק קיומה של חברת קוראות, ובפרט: קוראות שהן גם כותבות ועורכות, אפשרה להפוך את הTSTL – את ה-thing – לתגית מכוננת. תגית שעצם קיומה והמודעות לה יוצרת אדוות במרחב הספרותי.

עדויות לכך ניתן למצוא הן במעבר של ספרות הרומן הרומנטי מגיבורות פסיביות ומצוקתיות לגיבורות חזקות ואסרטיביות (לדוג': סדרת bombshell של Harlequin³), והן (ובמיוחד) בזירת הפאנפיקשן- שם ההיזון החוזר בין קוראות לכותבות הוא אוטומטי ואופייני למדיה.

בהקשר זה ראוי לציין כי חלוקת התפקידים היצירתית של חובבות הפאנפיקים משקפת במובנים רבים את הסיווג התוכני:

כל מחברת(שהיא-גם-קוראת) קוראת מבחר מסוים של כותבות; את חלקן היא מכירה באופן אישי ואת יצירותיהן היא עורכת. לרוב אלו יחסים סימביוטיים אך לא אקסקלוסיביים: אותן מחברות תערוכנה את יצירותיה שלה, אך גם של מחברת או שתיים נוספת.

מאגר הטקסטים שאליו הן מתייחסות דומה אך לא זהה.

הטקסט – שנולד בחסות הכלל, ואז מפורק בחסות הכלל – משקף גם את המטען האישי של היוצרת שכתבה אותו, אבל גם ובמיוחד את הרעיונות והשיח של החברה שהנביעה אותו. וכאשר בסקס עסקינן, הרי שטקסט כזה יכול ללמד אותנו הרבה- אולי לא על האופן שבו חברת הכותבות שהפיקה אותו חווה מין בפועל, אבל על הדברים להם היא משתוקקת, על הפנטזיות שלה, ועל מה שמדליק אותה.

וזה ה-Merlin Kink Meme: http://merlinkinkmeme.livejournal.com/

וה-SPN Kink Meme: http://community.livejournal.com/spnkink_meme/⁴

*

בזירה שבה כל קורא/ת היא בהכרח כותב/ת פוטנציאל/ית ומידת הנראות והחשיפה של היצירות תואמת לא רק קריטריית איכות המוכתבת מלמעלה אלא גם ובעיקר תשוקות ומאווים שמחדירות לתוכה כלל הקוראות, רק טבעי הוא שסקס יככב בראש רשימת הנושאים הפופולאריים.

רק טבעי שהסקס הזה יהיה אחר- אבל אחרות שמשמעה שיקוף. ככל שאנחנו שונות זו מזו, כך גם הסקס שאנחנו עושות, משמעותו עבורנו וההשלכות שלו על חיינו משתנה מאישה לאישה. כל אישה עושה סקס אחר: כל אישה כותבת סיפור אחר.

אומרים לנו שיש ספרות אחרת.

יש.

אבל היא מתקיימת במרחב שחושב אחרת על כתיבה. וכיוון שהמרחב הזה חושב אחרת על כתיבה, הוא חושב אחרת על התרחשות. וכיוון שהוא חושב אחרת על התרחשות, הוא חושב אחרת על דיאלוגים, על דינמיקה ועל מערכות יחסים.

וכן, גם על סקס. על מה שקורה בין שני אנשים (או שתי נשים. או ארבעה אנדוריאנים), מה שמניע אותם לכלל פעולה, העולם הפנימי שלהם, התכנים שאליהם ומתוכם הם מרפררים, והמושאים שאליהם הם עורגים.

 

¹ מעקב אחרי נרטיבים משותפים יאפשר, לצורך העניין, להתחקות אחרי שורשיה של ספרות המעריצים הן בפורנו והן ברומן הרומנטי.

² והייתי רוצה להוסיף ולומר: במיוחד תוך הכרה בעובדה שהתפיסות שמחיל הפורנו על ההתנהגות המינית של הדמויות אינן ריאליות בעליל.

³ http://www.bookstrand.com/catalog/311/harlequinbombshell

⁴ באתרי הkink meme ניתן לקרוא ולהגיב לprompts: פרמיסים קצרים לפיהם מתבקשות קוראות ה-kink meme פאנפיק קצר. הkink memes, כשמם, מציעים מגוון פרמיסים העונים לkinks אירוטיים, אמוציונליים וכדומה.  

ותודה לקרן, כרגיל.

פורסם לראשונה כאן

תמיד קראתי ברצינות. פעם יותר. אולי אין אף אחד שיכול לקרוא ביתר רצינות מילד בן חמש. אבל הקריאה הרצינית שלי החלה רק בתיכון, עם "נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה. התרגום היה ישן וקשה, והייתי צריך לעבור כמה עמודים עד שהעברית נראתה הגיונית פתאום. אני זוכר שחשבתי כך גם אז. כלומר, שהופתעתי מההתרגלות, מהדרך שבה השפה הפכה לטבעית. זה נראה כמו כרטיס כניסה זול – קרא מעט, והספר כבר יבוא אליך.

וזה גם היה מתגמל. מתגמל באמת, במובן הישן שבו מדברים על ספרות מתגמלת. אני זוכר עד היום חלקים מהתיאור של המגיפה השחורה בספר, ואני זוכר כמה הם הפעימו אותי, כתיאורים, לא כעלילה.

מחירים ומתנות

הקריאה בבורדייה גורמת לי להרגיש אבוד. קשה לי ליישב בין ההסכמה, המוחלטת כמעט, לניתוח שלו לשדה הספרות, לבין כמה מהחוויות שעצבו אותי וגרמו לי מלכתחילה להיכנס לשדה הזה, גם אם רק לעמדת השוליים הקטנה והמפוארת הזו. בתיכון ישנם מעט מאוד כוחות חברתיים, אם בכלל, שמעודדים אותך לקרוא. כלומר, הקריאה אצלי היתה למרות, ולא בגלל, מכניקות הדחייה והמשיכה של חברת בני האדם.

ובעצם, גם זה לא לגמרי נכון. קבוצת ההתייחסות שלי קראה. הם קראו הרבה. ובעצם, גם זה לא מדויק. כי עם הרמן הסה התחלתי בהתנתקות איטית גם מהאנשים שהקיפו אותי, ושקראו בעיקר מד"ב. במשך זמן רב אחר כך, מד"ב היה מה שרובם המשיכו לקרוא. כך שבתיכון קראתי, ובתיכון קראתי את מה שמבחינה חברתית כנראה שלא היה טעם לקרוא. הקריאה היתה מתגמלת, והמחיר היחיד שיכולתי לראות היה כרטיס הכניסה ההוא, הקושי שבלהתחיל. מחיר נוסף, פעוט: האפשרות להתאכזב מספר.

דיגרסיות תאורטיות קלות

אחד מהרגעים החזקים של תפיסת השדות של בורדייה הוא הדרך שבה בכל שדה מתקיים הון משלו, שכל שדה מגדיר, ושהופך, מרגע שאתה בתוך השדה, להגיוני, למעין אקסיומה שבדיעבד. כלומר, ההון ספציפי לשדה. כלומר, ההון אינו בר המרה להון בשדות אחרים. כלומר, ההון של שדה מסוים נראה הגיוני, טבעי, מרגע שאתה בתוך השדה. ומרגע שההון הגיוני, פועלת עליך גם הדינמיקה הרגילה של השדה – המרוץ אחר ההון – וגורמת לך לקבל את חוקי המשחק הייחודיים של אותו שדה היפותטי.

הבעיה היא, אם כן, כיצד אדם נכנס לשדה. או, בניסוח אחר, מה גורם לאדם לרצות להתחרות בשדה מסוים, לשלם את מחיר הכניסה לשדה, ולהתחיל בו מאפס? ולמרות שאני משוכנע שאי אפשר למצוא לכך תשובה שלא יהיה לה גם פן חברתי, נדמה לי שהפן החברתי אינו היחיד.

המאחורה

בגיל 17, אני חושב, קראתי את "מלים" של יותם ראובני, והחלטתי שאני רוצה לכתוב. כתבתי גם בעבר, אבל לא מתוך אותה רצינות. יותר כשעשוע. לקחתי את "מלים" מהספרייה של ההורים שלי, בגלל הכריכה האחורית. זה היה ספר לבן, צנום יחסית, שאת מקום הטקסט של "המאחורה" תפסה סדרת מספרים. התחלתי לקרוא. אני זוכר את ההפתעה. אני זוכר שחשבתי – במלים הללו – "מותר לכתוב ככה?".

אלו מלים מוזרות, ויכול להיות שלא בהן חשבתי. אבל אלו המלים שבהן סיפרתי את האנקדוטה הזו מאז. אי אפשר להבין אותן בלי ציטוט מהספר. הפרק, שנקרא "למה אמרתי מה שאמרתי על זכריה סטנקו", מתחיל במלים הללו:

"נולדתי לתוך עולם מהיר מדי, מלוכלך ובלי מוצא. עולם מחפיר כדי כך, שאף לרחם עליו אין טעם. במשך שנים, אולי חמש או שבע, ישבתי בכל מיני מקומות (בעצם, רק במקום אחד שהשתנה בלי הרף), וכתבתי כמו משוגע, מסוגר כמו מצורע, כאילו יש בכך תשועה".

הוא נגמר, אגב, עמוד אחר כך, במלים הללו:

"החשיבה הלילית דומה לינשוף. אין לה עיניים. אני תוהה לפעמים אם הייתי מוכרח לבוא לארץ הזאת. אני שואל מה היה מתרחש אלמלא באתי. מוות מרחף כאן בעננים. אני רואה שלא אמרתי שום דבר על זכריה סטנקו, ורציתי, באמת, לומר עלו כמה מלים".

מותר

"מותר לכתוב ככה" היא שאלה מוזרה, ולא בגלל שברור שמותר, אלא בגלל שהיא מניחה אפשרות של איסור. לא הנחתי, אני חושב, איסור מפורש, אלא יותר אפשרות מובלעת, טמונה בתוך סדר הדברים הטבעי של מי יוציא את הספר ומי יקרא אותו. אחר כך גיליתי שמדובר בהוצאת "יחדיו" בשיתוף עם אגודת הסופרים, מה שמסביר את עצם קיומו. אבל ה"ככה" בשאלה ההיא מעניין לא פחות. כי הכתיבה הזו, הכתיבה עצמה, עשתה עלי אפקט. שפטתי אותה ביחס לכל דבר אחר שקראתי – זה ברור – אבל לא היה שיפוט ללא ה"ככה", ללא הטקסט עצמו. ובעצם, זה די מובן מאליו.

וחזרה לתיאוריה

גם אם אנו מפשיטים מהעולם הכל, ומותירים בו רק את המשחק החברתי, לא יתכן שלהון בשדה אחד אין ערך בשדה אחר. לא יתכן. אחרת, איש לא היה מוצא טעם להיכנס לשדה, ולשלם את מחירו. אני מניח שגם בורדייה היה מסכים עם זה; למרות שלא ראיתי עדיין אמירה מפורשת שלו בעניין יש מספיק רמזים לכך. אבל אין צורך בבורדייה, צריך רק לראות את גרוסמן מדבר על אולמרט, את א.ב. יהושע מדבר על הזהות היהודית, את עוז כותב על ילדותו בישראל. ודאי שיש להון שלהם ערך. יותר מכך, יש ערך לנקודה המסוימת שלהם בתוך השדה הספרותי. כלומר, לא רק לכמות ההון בשדה, אלא לכך שהטריומוורט הנ"ל מיצב את עצמו (בניגוד נניח לאתגר קרת, ליותם ראובני, להופמן) כסופרים של הישראליות, תהא זו אשר תהא.

ואני מניח, כאמור, שגם בורדייה היה מסכים עם זה, ואולי פשוט לא הספקתי לקרוא משהו שלו שמדבר על האופן שבו שדות מתממשקים זה עם זה, הופכים, זה לצד ובתוך זה, לדבר מה בסדר גודל של מדינה, עם, זהות לאומית.

אפשר גם לפרוט זאת לפרוטות. ב"שוק הנכסים הסמליים" בורדייה מדבר על התפקיד של מערכת החינוך בהענקת לגיטימציה ליצירות וסופרים בתוך השדה הספרותי. אבל אותה לגיטימציה היא חזקה כל כך, בדיוק משום שהיא אינה מכוונת לשחקנים בשדה עצמם; העיתונות משחקת תפקיד דומה. אפשר לחשב, בדיוק של מילימטר, מה ערכו הכללי, הלאומי, של הון בשדה מסוים על פי מספר וגודל הראיונות עם שחקנים באותו שדה. אפשר לחשב, בדיוק של מילימטר, מה שער ההמרה של אותו הון משדה אחד לשדה אחר, על פי סוג הדברים שמותר לשחקן בשדה מסוים לומר על שדה אחר. בגדול, לסופרים יש הון פוליטי רב יותר מלמשוררים, וההון הפוליטי של שניהם גדול מזה שיש לציירים, למשל. אפשר להמשיך, שכן לאמנים, נראה לי, יש הון פוליטי גדול יותר מלזה של מרפאים בדיקור סיני. ואפשר גם להראות שהון פוליטי מסוים יש לכולם, כנראה, להבדיל מהון בשדות אחרים. עמוס עוז לא יחלק עצות על נגרות (ומאידך, אולי תשמעו אותו מקונן על מצב הפסיכולוגיה).

ובאשר להסה

ועדיין, יש את העניין הזה עם הרמן הסה. ואני לא חושב שהוא פתיר בשפה בורדזיאנית. נרקיס וגולדמונד היה הספר המושלם לקרוא בגיל 16. וכן, בגלל היחס בין מה שכתוב בו לבין סוג העמדה החברתית שיש לבני 16 בעולם (בידוד יחסי משדות אחרים, תקופה של השהיה לימינלית וכו' וכו' וכו'). אבל אלף ספרים אחרים, מושלמים לא פחות מבחינה זו, לא היו עושים עלי את אותו אפקט.

וגם זה מובן מאליו, בעצם.

ועוד דיגרסיה תאורטית, לקראת סיום

ב"שוק הנכסים הסמליים" בורדייה מדבר על שני סוגי כותבים – אלו שכותבים ל"שדה הייצור המצומצם" ואלו שכותבים ל"שדה הייצור הרחב". הכותבים בשדה הייצור המצומצם כותבים, למעשה, לאנשים אחרים בשדה הייצור המצומצם. קהל היעד שלהם הוא סופרים אחרים, מבקרים, אנשי אקדמיה. הם במשחק של בידול מתמיד, בניסיון למצוא מקום משלהם באותו שדה, ויצירותיהם הן הדרך שבה הם מבדלים את עצמם. כותבים בשדה הייצור הרחב מכוונים לקהל גדול יותר, לקהל שאינו מורכב רק משחקנים באותו שדה. יצירתם, כמו גם האופן שבו הם תופסים את תהליך הכתיבה, מושפעים מכך.

וזה נראה לי נכון, בגדול. אבל לא רק. עצת הכתיבה הטובה ביותר ששמעתי מעודי היתה של סימור גלאס, ב"הרימו את קורת הגג, נגרים". כתוב את מה שהיית רוצה לקרוא, הוא אמר. והעצה הזו, שנשמעה לי מדויקת בפעם הראשונה, נעשתה ברורה יותר ויותר עם הזמן. כי אחד ממכשולי הכתיבה העיקריים, בעיני, הוא הניסיון לכתוב אל כל הקולות המדומיינים ההם, של המבקרים והכותבים והחברים ומחברי הביוגרפיה העתידית שלך. זה קיים. אנשים כותבים כך. נוצרים כך אלף ספרים שעוסקים ב"בני מיעוטים" וב"תל אביב הנהנתנית" ובעוד ז'אנרים שהמרכאות יפות להם. אבל זו לא הכתיבה היחידה, ולעתים נדירות היא שווה משהו.

וזה מוזר לי, כי אני הולך ונוטש את כל תיאוריות התקשורת שהחזקתי בהן בעבר, וכתיבה כבר לא נראית לי כמו אקט תקשורתי במיוחד. אני חושב שכתיבה היא שילוב מוזר בין תקשורת עם נמענים מדומיינים לבין פעולה הרגלית, מודעת למחצה, מתוך ההביטוס הכותב שלך, כאשר היחס ביניהם משתנה מאוד מכותב לכותב ומרגע כתיבה אחד למשנהו. המונח הזה, הביטוס כותב, נראה לי הולם. כלומר, כתיבה מתוך העמדה שלך בשדה, אבל לא כתיבה שמכוונת לשפר את מעמדך בשדה. וכנראה שגם עם זה בורדייה היה מסכים, אם זה לא חצוף מדי לטעון, גם אם זה פחות משתמע מ"שוק הנכסים הסמליים". ואולי לא. אבל זה מה שאני צריך, כרגע, כדי להיות מסוגל לחיות עם התיאוריה שלו, ולהבין למה אני מסכים עמה כל כך, ולמה, לפעמים, כל כך לא.