את ה”קריירה” שלי כבלוגר התחלתי באתר Blogger.com, בו כתבתי בלוג באנגלית.

מאוחר יותר התוודעתי לאתר/קהילת הבלוגים בחסות מייקרוסופט ישראל שהקים יוסי תאגורי, ושם פתחתי בלוג חדש, בו כתבתי בעברית ובאנגלית.

יוסי עזב את מייקרוסופט לפני כשנתיים, ולפחות מבחינת התחושה האישית שלי - האתר שהקים השתנה. אם לפני כן הייתה הרגשה שלאתר “יש אמא ואבא”, לאחר העזיבה הוא התייתם. בשלב כלשהו, בעקבות שינויים עיצוביים באתר איתם לא הסכמתי ותחושה של לחץ בנוגע לאופי התכנים שכתבתי החלטתי שהגיע הזמן לעבור לבלוג עצמאי משלי.

לאור העובדה שלא רציתי לנטוש לגמרי את הבלוג הוותיק שלי, פניתי לליאור, שהיה אחראי על האתר באותו זמן:

אני מעוניין לבצע אגרגציה של פוסטים מבלוג אחר לבלוג באתר הבלוגים
הבלוג שלי באתר הוא
http://blogs.microsoft.co.il/blogs/dotmad/
והפיד לאגרגציה
http://pipes.yahoo.com/pipes/pipe.run?_id=dgoEJDXK3RG96YnL_g6H4A&_render=rss

הפנייה הייתה בסוף מרץ. באמצע יוני קיבלתי את התשובה הבאה:

הי עדי
מצטער על זמן ההמתנה הארוך - המייל שלך הסתובב אצלי בתיבת ה Inbox
עדכנתי את הבלוג שלך לקבל פוסטים מהפייד שצרפת.

אבל כבר תוך מספר ימים הבחנתי בבעייה - כל פוסט שכתבתי כאן בבלוג הופיע באתר השני עשרות רבות של פעמים, ולכן שלחתי לליאור את המייל הבא ב-22 ליוני:

הי ליאור
תודה רבה על החיבור של הבלוג, אבל בכל זאת, נראה שיש בעייה כלשהי, כי כל פוסט מופיע מספר פעמים
הפיד נראה לי תקין, אז אם זה משהו אחר שאני צריך לשנות אשמח לשמוע ממך

ב-6 ליולי קיבלתי את המייל הבא:

הי עדי
האם הבעיה הסתדרה ?

הנחתי שליאור פתר את הבעייה, והכל בסדר. לצערי - זה לא היה המצב. ב-18 לאוגוסט, לאחר שהייתי בטוח שהבעייה עדיין קיימת (לא רציתי להטריד את ליאור סתם) שוב עדכנתי אותו בנושא. ללא תשובה. מאוחר יותר שמעתי שליאור כבר לא עובד בתפקיד אחראי אתר הבלוגים.

בינתיים כבר הספקתי לקבל מספר מיילים מאנשים המתלוננים על כך שאני מציף את קורא ה-RSS שלהם, לרבות תלונות בטוויטר. אני יודע שאנשים מרגישים שהופצצו בספאם מהבלוג שלי, אבל אני הקורבן כאן. מאוד מתסכל לדעת שאנשים בתחום בו אני עובד לומדים להכיר אותי בתור ספאמר, ובלי שיהיה לי כל קשר לנושא.

אני גם מתוסכל מהעובדה שלא מפורסמת דרך ליצירת קשר עם האחראים על האתר (אתם מוזמנים לחפש, כי אני לא מצאתי). את ליאור איתרתי במקרה דרך מישהו נוסף, ואת חגי רק כתוצאה מכך שהגיב לפוסט התנצלות קודם שכתבתי. ואם חגי יעבור לתפקיד אחר? מה אז? (ולא, פרסום אינפורמציה בבלוג בודד מהבלוגים באתר אינו מספק)

במקום ליאור נכנס לתפקיד חגי. הוא מודע לבעייה ואני מקווה מאוד שהוא מטפל בה. מעבר לתחינה לחגי ובקשה שיפתור את התקלה בהקדם האפשרי אין לי הרבה מה לעשות, למעט התנצלות לכל מי שנפגע מהתקלה הזו.

וחגי, לאחר שתפתור את התקלה הזו, אני בטוח שרוב הכותבים באתר ישמחו לפתרון בעיית הספאם (האמיתי) המגיע לתיבות הדואר של הכותבים מטופס יצירת הקשר בבלוג שלהם.]]> בלוג http://feedproxy.google.com/~r/dotmad/~3/7x69G1brzAQ/ ( * Originally posted as “The Million Followers Fallacy” on “Pravda on Media and Tech” ) Twitter is getting more and more attention from “old media” lately. Whether it’s a news-story mentioning Twitter, a Twitter competition between a celebrities, or using Twitter to gather reports on the Iran elections, the average person sees the word “Twitter” [...] http://dotmad.net/blog/?p=307 Sun, 20 Sep 2009 04:22:15 -0700 ( * Originally posted as “The Million Followers Fallacy” on “Pravda on Media and Tech” )

Twitter is getting more and more attention from “old media” lately. Whether it’s a news-story mentioning Twitter, a Twitter competition between a celebrities, or using Twitter to gather reports on the Iran elections, the average person sees the word “Twitter” more and more often lately.

But with the Twitter rush a new bubble seems to be forming.

Remember the days of the 2000 Dot-Com bubble, in which every site displaying a million page-views could raise money as though it had already become profitable?
I feel we are repeating the same mistake, only in social media.

The new fashion among some Twitter users, individuals or companies, is to brag about the number of “followers” they have for their Twitter account, or the number of followers their employees have. Encouraged by this there is a host on new “services”, promising user to boost their followers count for a small fee. There is also a new buzz-word: “Reach”. Those self-proclaimed Twitter experts will use tools like TwitterAnalyzer to show others that their Tweets are supposedly read by even more people than their Twitter followers, using a repeat publication (”Retweets”).

]]> Uncategorized http://feedproxy.google.com/~r/dotmad-heb/~3/CCBmPAMC9No/ לאחרונה המילה “ספאם” נזרקת לחלל האוויר הווירטואלי בתדירות גבוהה מיום ליום. משתמשים קוראים לאחרים “ספאמרים” בלי לחשוב פעמיים. לפעמים יש בכך צדק, אבל התחושה שלי היא שמשתמשי הרשתות החברתיות הפכו את המילה הזו לקללה חדשה, שמשמעה “אני לא אוהב אותך או את התכנים שאתה מייצר”. השימוש הישן והמוכר יותר במילה הזו התייחס למקבילה האלקטרונית של דואר [...] http://dotmad.net/il/?p=269 Tue, 01 Sep 2009 12:58:37 -0700
לאחרונה המילה “ספאם” נזרקת לחלל האוויר הווירטואלי בתדירות גבוהה מיום ליום. משתמשים קוראים לאחרים “ספאמרים” בלי לחשוב פעמיים. לפעמים יש בכך צדק, אבל התחושה שלי היא שמשתמשי הרשתות החברתיות הפכו את המילה הזו לקללה חדשה, שמשמעה “אני לא אוהב אותך או את התכנים שאתה מייצר”.

השימוש הישן והמוכר יותר במילה הזו התייחס למקבילה האלקטרונית של דואר זבל - אתה מקבל לתיבת הדואר שלך מיילים בלי שעשית אף פעולה מיוחדת ובלי שתהיה לך דרך יעילה לחלוטין לחסום אותם. הדגש כאן הוא על העובדה שמעבר לפתיחת החשבון לא בהכרח נעשתה כל פעולה כלשהי שהזמינה אינטראקציה עם המפיצים של דואר הזבל הזה.

המצב ברשתות חברתיות שונה למדי, מעצם המבנה הייחודי שלהן. לאדם שאין לכם קשר אליו (באמצעות פעולה מודעת מצידכם) יהיה קשה מאוד להציף אתכם בדואר זבל ברשתות האלה, לאור העובדה שהבסיס של האתרים בתחום הוא שאתם אחראים לתוכן אליו אתם נחשפים.

לינקד-אין

אמנם אני לא מהמשתמשים ה”כבדים” של הרשת החברתית המקצועית הזו, אבל אני משתמש בה זמן לא מבוטל ומעולם לא נתקלתי בדבר שהייתי מגדיר בה כספאם. לאור העובדה שמיילים פנימיים ברשת אפשריים או בין חברים (ובמקרה כזה ניתן לנתק קשר עם הספאמר) או בתשלום (דבר שהופך ספאם ללא משתלם כלכלית) כנראה שלא מדובר ברשת שמושכת אנשים מסוג זה.

פייסבוק

כמו ברשת הקודמת, שליחת מיילים בפייסבוק היא הדרך היעילה ביותר להציף מישהו ללא כל שיתוף פעולה מצידו. זו גם הסיבה שמשתמש שינסה את התרגיל הזה ימצא עצמו נעול מחוץ לאתר, עד שישכנע את התמיכה הטכנית בחפותו. בדומה לכך, גם כתיבה מסיבית של הודעות על “קירות” של אחרים תגרור נעילה של החשבון.

מעבר לאמצעים המאוד יעילים האלה, פייסבוק גם יכולה לסגור או לנעול חשבונות שאינם מייצגים אנשים אמיתיים או שמייצגים עסקים. בפועל נפתחו חשבונות רבים כאלה, אבל רוב המשתמשים המקבלים הצעת חברות מזהים אותם במהירות ויכולים להחליט להימנע מכך.

מה נשאר? התלונה הנפוצה בנוגע ל”ספאם” בפייסבוק היא על משתמש כלשהו שחבריו חשים שתדירות העדכונים שלו גבוהה מדי לטעמם, או על אפליקציה היוצרת מבול עדכונים המציפים את החברים של מתקיניה. בניגוד לספאם הקלאסי, לא מדובר כאן על כוונה זדונית להשתמש בפרצות טכנולוגיות כדי להציף חברים במסרים שיווקיים, אלא רק בהתלהבות תמימה. וגם כאן פייסבוק דאגו לנו - קל מאוד להסתיר (זמנית או לתמיד) את כלל העדכונים של משתמש מסויים (בלי שהוא אפילו ידע מכך), או להעלים סלקטיבית את כלל העדכונים של אפליקציה מסויימת.

למרות היכולת לחסום אפליקציות בפייסבוק, קיימות אפליקציות המנסות לעקוף את החסימות באמצעים יצירתיים, בין אם מדובר בשימוש בתמונות שאותן לא ניתן להסתיר, או שימוש בשורת הסטטוס של המשתמשים בהן, מה שמאלץ בעצם להסתיר את כלל העדכונים מאותו משתמש (תודה לורד על ההערה).

המקרה הנוסף, המשותף לפייסבוק וטוויטר, הוא שינוי תמונת הפרופיל למען “קידום המודעות” למטרה כלשהי. שבוע אחד כל החברים שלכם יראו כמו גלעד שליט, שבוע אחרת תמונתם תיצבע בירוק על רקע הזדהות עם המפגינים באיראן, שבוע שלישי תשתנה כדי להביע תמיכה בזכויות הומוסקסואלים, ו”להיט” האחרון - סרט הזדהות עם קורבנות הפיגוע ב-11.9.
האם זה מועיל למישהו? באופן אישי אני לא מאמין שזה המצב. באופן מסתורי המטרה הנבחרת היא תמיד כזו שאין ספק בנוגע למודעות ולהסכמה בנוגע אליה, לפחות באותה התקופה בה תמונות ההזדהות פושטות על הפרופילים. ובדרך כלל לא עושים דבר מעבר לכך, בין אם מחוסר יכולת (במקרה של איראן) ובין אם מחוסר רצון להמשיך את האקטיביזם מעבר לכך.
האם זה ראוי לכינוי “ספאם”? לא ממש. למוח האנושי יכולת מופלאה להתעלם מחלקים מתוכן ולהתמקד בחלקים המעניינים את הקורא. גם מי שלא מזדהה עם הקמפיין התורן יכול להתעלם בקלות ממנו, או להסתיר עדכונים של חבריו המשתתפים בו.

טוויטר

כמו בפייסבוק ובלינקד-אין, הדרך הקלה ביותר לספאם היא דרך עוקבים. התחלתם לעקוב אחרי מישהו והוא התגלה כחשבון של משווק נמרץ לדירות נופש בסיביר? אין בעייה - תפסיקו לעקוב אחריו. אמנם מדובר בפעולה עם השלכות חברתיות גדולות יותר, היות והיא מקבילה להפסקת מנוי בעיתון, אבל עדיין פעולה קלה מאוד. או לחילופין - אל תתחילו לעקוב אחרי אדם כזה מלכתחילה.

דוגמה אחרת שמעוררת טענות מצד הנחשפים אליה היא יצירת מספר רב של חשבונות פיקטיביים וכתיבת הודעה שיווקית בכל אחד מהם. כך לכאורה כל אחד מהמשתתפים הפיקטיביים יכול לטעון לחפותו, אבל מי שבמקרה עוקב אחרי כמה מהם מוצא עצמו מוצף שוב. מדובר במקרה חמור יותר מהקודם, היות ואלו אנשים המנסים לתמרן את המערכת למטרותיהם האנוכיות. אבל גם כאן - פשוט מפסיקים לעקוב אחרי החשבונות הפוגעים. זו גם סיבה טובה לבדוק מראש מיהו האדם מאחורי החשבון אחריו אתם מתכננים לעקוב. אם הוא בחר להישאר אנונימי, אולי כדאי שתוותרו על התענוג - טוקבקיסטים כבר תוכלו למצוא בוויינט.

מקרה נוסף הוא שליחת מספר רב של “תשובות”, כלומר הודעות הנושאות את שם המשתמש שלכם. ההודעות האלה יופיעו בחיפוש הודעות המזכירות אתכם, גם אם אין לכם קשר עם הכותבים. אבל גם כאן מפעילי האתר דאגו לפתרון - אתם יכולים לחסום (Block) את המשתמש הפוגע לגמרי, ולשכוח ממנו.

התלונה החדשה בנוגע ל”ספאם”, שכרגע ייחודית רק לרשת המסויימת הזו, נוגעת לשימוש בתגיות. משתמשים בטוויטר יכולים להוסיף תגית (מילה עם הסימן # לפניה) להודעה שלהם, וכך להופיע בחיפושים מרוכזים של כלל ההודעות המכילות את התגית הזו. היות ולכאורה אמור להיות קשר בין התגית לתוכן ההודעה אותה היא מלווה, יש כנראה אנשים הנפגעים עד עמקי נשמתם כשה”כלל” הזה לא נשמר בקפדנות.

נתקלתי לאחרונה בשני מקרים הרלוונטיים לתרחיש הזה. הראשון מבינהם ארע כשקבוצה גדולה של משתמשי טוויטר החליטה לכלול את התגית “גלעד שליט” בכל ההודעות שלהם באותו יום. במקרה השני מדובר בקמפיין שיווקי, בו המשתתפים/מתחרים “נדרשים” (וכמובן מתנדבים) לעמוד במשימת סיבולת לא קשה, ולצרף את תגית התחרות להודעות שלהם בזמן ההשתתפות.

נעצור לרגע, מאחר ואני וכאן אני מניח שיבוא קורא כלשהו של הפוסט ויזעק: “איך אתה מעז להשוות את המרן שליט הקדוש לקמפיין מסחרי?!”
אז זהו - שלא. אני לא משווה בינהם. גלעד שליט הוא חייל הנמצא בשבי זמן רב מאוד. הוא לא משתמש בטוויטר. סביר להניח שהוא לא יודע מה זה טוויטר. התגית הנ”ל בסך הכל מקנה סיפוק למשתמש בה החש שהוא תורם למטרה נעלה. האם השימוש בה ישפיע על שיקולי הממשלה במשא ומתן על החטוף? האם ראש הממשלה יקום בבוקר, יראה שמדובר במגמה פופולרית בטוויטר, ויחליט לעשות ככל הנדרש כדי לסיים את הפרשה? אני בספק.

אז האם שימוש מסיבי בתגית ראוי לדעתי לכינוי “ספאם”? לא ממש. כמו במקרה של תמונות פרופיל ממוקדות-מטרה, בהתחשב ביכולת שלנו להתעלם מהתפל ולהתמקד בעיקר תגית לא אמורה להשליך על שאר התוכן - אפשר פשוט להתעלם ממנה. מקסימום תפסיקו לעקוב אחרי כמה משתמשים באופן זמני באמצעות שרותים כמו refollow.com
ואם השימוש המסיבי בתגית משפיע על המגמות (Trends) בטוויטר? אז מה? הרי ברור כבר לכולם שהן מלאות בספאם בכל מקרה.

המקרה האחרון שבו נתקלתי בנוגע לטענה על “הצקה קשה” הוא הודעות אישיות (DM). התרחיש שניב מתאר הוא של משתמשים המשתמשים בשירות השולח הודעת “תודה שעקבת, שמח להכיר” למי שעוקב אחריהם. מדובר במחשבה יפה על שיפור חוויית השימוש של העוקב, ואני אישית נהנה לקבל הודעות כאלה. ולכן אני חולק על ניב - אם יש כאן בחירה בין חוויית המשתמש של מי שעוקב אחרי אדם אחד ביום, לבין מי שעוקב אחרי מאה משתמשים, אני הייתי בוחר בחוויית המשתמש של הראשון, כי הוא בחר לעקוב אחרי במיוחד.

חשוב לציין שהכללי שימוש של טוויטר אוסרים על רבים מהתרחישים שתארתי. מצד שני, טוויטר לא ממש ממהרים לאכוף את הכללים הנ”ל, שלא כמו פייסבוק. אני מניח שהגישה שלהם היא הגישה הקלאסית של רשתות חברתיות, והיא מודרציה בידי הציבור: אם מישהו נחסם פעמים רבות והועברו דיווחים רבים עליו למחלקת ספאם של טוויטר, כנראה שהוא ספאמר.

לסיכום: רשתות חברתיות נותנות לכם שליטה וכלים רבים כדי שאתם תוכלו למנוע כל מצב בו תוצפו בספאם.
אם לאחר כל השליטה הזו אתם עדיין מוצאים עצמכם מתוסכלים עד כדי דמעות מעדכונים של חברים ברשת חברתית - כנראה שהגיע הזמן שתכבו את המחשב, קחו ספר טוב, ותבלו כמה ימים מרוחקים מכל אתר שהמילה Social מופיע בדף ה”אודות” שלו.

( * לא סיקרתי את מייספייס או רשתות חברתיות אחרות מאחר ואיני מכיר אותן מספיק)]]> http://feedproxy.google.com/~r/dotmad-heb/~3/6d0F36B8uR0/ גילוי נאות: לפני כתיבת הפוסט הזה התארחתי בספא כאורח של ערוץ 10. גילוי נאות 2: להזמין אותי לספא זה בערך כמו להזמין משתמש אייפון למסיבת התקנה של חלונות ויסטה. באופן מסורתי ערוץ 10 משתף פעולה בצורה מופלאה עם קהילת הבלוגרים, להבדיל מערוץ 2 שמעדיף להתעלם מהם ולהסביר למה אין לתוכניות שלו “באזז”. זהו לא מפגש הבלוגרים הראשון בו אני [...] http://dotmad.net/il/?p=264 Fri, 28 Aug 2009 14:47:17 -0700 גילוי נאות: לפני כתיבת הפוסט הזה התארחתי בספא כאורח של ערוץ 10.

גילוי נאות 2: להזמין אותי לספא זה בערך כמו להזמין משתמש אייפון למסיבת התקנה של חלונות ויסטה.

באופן מסורתי ערוץ 10 משתף פעולה בצורה מופלאה עם קהילת הבלוגרים, להבדיל מערוץ 2 שמעדיף להתעלם מהם ולהסביר למה אין לתוכניות שלו “באזז”. זהו לא מפגש הבלוגרים הראשון בו אני משתתף, אבל נראה שערוץ 10 השקיעו מאמצים מיוחדים הפעם. גם מבחינת מספר הבלוגרים שהוזמנו (אוטובוס מלא, למרות שכנראה חלק מהמוזמנים לא צופים בסדרה ו/או בטלוויזיה בכלל) וגם מבחינת ההשקעה במפגש עצמו. אפשר לראות כמה חשובה להם הצלחת התוכנית הזו. יש גם דיבורים על עונה רביעית זמן קצר לאחר תום העונה הנוכחית.

לא נרשמו הפתעות מיוחדות בפרק עצמו. הפעם במקום להתמקד בטראומה של המשתתפים שעוזבים את ביתם העדיפו להציג אותם בצורה תמציתית יותר, ולקפוץ די מהר לאי עצמו. לא ידוע לי אם זה מבויים, אבל המשתתפים עלו למטוס עם מזוודות, כאילו מעולם לא ראו את הסדרה.

הפרק שראיתי ערוך בקצב מהיר למדי. מיד עם ההגעה לאי נערכת תחרות אלימינציה אחת, לאחר מכן עוברים לצילומי דינמיקה קבוצתית ווידויים בפורמט הרגיל, ואז למשימת סיבולת לפני החלוקה לשבטים.

נראה שערוץ 10 השקיעו מאמצים מיוחדים בליהוק השנה, ויש סיכוי לא רע שהמאמץ הזה יעשה להם את העונה. חשבתם שנתקלתם במשתתפים ביזאריים בתוכניות ריאליטי קודמות? לא במינון הזה. לאור העובדה שלא מדובר בסדרה קומית, כמות הצחוקים והגיחוכים בהקרנה הייתה מרשימה:

1. מנופאי המדבר על עצמו בגוף שלישי
2. תפקידי קריירה משונים, כמו “אחראית חדר כושר” (בכושר ירוד)
3. משתתפת המתייחסת להשתתפות בתוכנית בתור “הזדמנות לעשות להורים נחת סוף סוף”
4. מורה מחליפה חולת שליטה, וכנראה גם עיוורת צבעים
5. נציגת שירות שחיה בסרט (ועוד “החוף“)
6. עובד חברת חשמל שחושב שכריתת עץ זו הדרך הקלה ביותר להגיע לקוקוסים שעליו
7. דוגמאות למשפטי פתיחה שכדאי להימנע מהם (מחמאה לבחורה שהיא רזה: “איפה זה נכנס לך?”)
8. נשים המצהירות הערות לוחמניות אנטי-פמיניסטיות על מקומה של האישה
9. איש הברזל הגידם
10. מדריך הקפוארה המשוכנע בכוחות העל שלו

וכך הלאה והלאה.

גיא זוארץ עם הקלישאות המוכרות שלו (”חברים”, “צאו לדרך”) והקריינות האינסופית (כמה פעמים ניתן לספר שמתמודדת רועדת ממאמץ בחמש דקות?) עדיין נוכח, יותר מדי לדעת הנוכחים, אבל אולי העורכים יצמצמו את הנוכחות שלו בעונה. כשנשאל בנושא העורך דן וויצמן (יש לתוכנית 3 עורכים, לרבות ציפי רוזנבלום) הוא סירב להתחייב בטענה ש”המשפחה שלו מאשקלון מרוצה”. לפי דבריו גם הפעם אי השורדים מבודד במיוחד מסביבתו, שלא כמו בעונות קודמות.

חלק מההשקעה של הערוץ בעונה הנוכחית גם מתבטאת במעורבות של הפורטל המשותף, נענע10, בהפקת התוכנית. מסתבר שהיה להם נציג בזמן הצילומים עצמם, ואמורה גם לעלות סדרת רשת (”כפר המודחים”) על עלילותיהם של המודחים והאינטראקציה שלהם עם תושבי הכפר המקומיים (עוד מקום בעולם בו יצא שם רע לישראלים….). האתר גם עובר שינוי עיצובי ברגעים אלו ממש.

I disagreed with her:

“Blogging takes effort, time and at least a little talent.
MySpace requires choosing a template.
Blogging is about sharing your view, opinions and (some times) personal life with your readers.
MySpace is about sharing links to your “friends”, meaning other pages in which the only meaningful data is links to more “friends” and so on.
(Why do I use quotes? ask Samy)

If a blog is the equivalent of an autobiography, MySpace page is the equivalent of a phone book.”

And

“I think that with some social networks (MySpace again) you need to do most of the work OUTSIDE the site by mails, IM, phone, etc.
In other words, the SN site itself gives very few tools to help you make new friends, while a blog gives you information on the writer on it’s own.

Bloggers must invest more effort, while people on social networks can do it.
The result is that the chance of encountering a social network page containing meaningfull information is lower.
Blogging has a much higher entry bar than most social networks.”

Funny reading it now.

I can’t image my life today without social networks. I’m still not using Myspace, but constantly use Facebook and Twitter. I have met many fascinating people through social networks, went to events I would have never heard of without them, and learned a lot using them.

In fact, using social networks to that extent also affected my writing, as after channeling creativity using Twitter I’m often left without any for a new blog post. On the other hand, I have recently wrote a post on my Hebrew blog, posted on Twitter - and got a tremendous response, as people liked the content and promoted it on their own.

In fact, the focus of the problem today has shifted from “Social networks vs. blogs” to large vs. small communities on social networks, but that’s a topic for another post.

זוכרים את ימי בועת ההייטק העליזים של שנת 2000, בהם כל אתר שהציג מליון צפיות בדף שלו התיימר להפוך לחברה רווחית באורח קסם? התחושה שלי היא שאנחנו חוזרים על הטעות הזו, רק במדיה החברתית.

כמו פטריות אחרי גשם, צצות לאחרונה יותר ויותר חברות “מדיה חדשה”, המבטיחות ללקוחותיהן מסעות פרסום באמצעי מדיה חברתית, בין אם זה פייסבוק, טוויטר, יוטיוב או כלים חברתיים אחרים. חלק מאותן חברות גם מתהדרות במספר ה”עוקבים” שיש להן (או לאנשיהן) בטוויטר, או במילת הקסם החדשה: Reach. אותם מומחי מדיה חברתית גם ישתמשו בכלים כמו TwitterAnalyzer כדי להראות לאותם לקוחות שההודעות שהם כותבים בטוויטר מגיעות הרבה מעבר לעוקבים שלהם-עצמם בטוויטר, באמצעות פרסום-מחודש (ReTweet) של אותן הודעות.

וכאן נחה האשליה.

מספר עוקבים (או Reach) הוא בד”כ חסר משמעות

שימוש בטוויטר מבוסס על עקרון ה”קסם” של עוקבים/נעקבים. אתה עוקב אחרי משתמשים אחרים שאתה מעוניין בעדכונים שלהם, ומשתמשים עוקבים אחריך. אבל נניח שפתחת חשבון - איך אתה משיג הרבה עוקבים?

אם אתה סלבריטי כמו אשטון קוצ’ר, בעל תוכנית טלוויזיה כמו אופרה, יכול לשווק עצמך ברדיו כמו עינב גלילי, בלוגר מצליח מאוד כמו רוברט סקובל, או פשוט ערוץ מדיה מוביל כמו CNN, הרי שחייך קלים - מספיק שתזכיר את החשבון החדש שלך, וההמונים ינהרו כדי לעקוב ולשמוע מה יש לך לומר. אבל זה אומר שאתה צריך להיות מפורסם/מוכר לפני השימוש בטוויטר.

ומה אם אתה סתם אזרח אנונימי המעוניין להפוך לסופרסטר ברשת החברתית הזו? כאן יש שימוש בכלל בלתי-כתוב של משתמשים בטוויטר, לפיו אם מישהו עוקב אחריך, מקובל לעקוב אחריו בחזרה. המעוניינים לנפח את מספר העוקבים שלהם פשוט עוקבים אחרי אלפי או עשרות אלפי משתמשים אחרים, בציפייה שאותם משתמשים יעקבו אחריהם בחזרה. הפחות אתיים מבינהם גם מפסיקים לעקוב אחרי משתמשים אחרים ברגע שאלה התחילו לעקוב אחריהם. במילים אחרות, למשתמש כזה יש 20000 עוקבים - לא כי הוא ממש עניין אותם מלכתחילה, אלא מתוך נימוס גרידה.

עיקרון ה-Reach מבוסס על ההנחה שאם פרסמת הודעה ל-20000 עוקבים שלך, ואחד מהם חוזר עליה, ויש לו 10000 עוקבים שונים מאלה שלך, הרי שההודעה שלך הגיעה בסופו-של-דבר ל-30000 איש. אבל גם כאן אנשים מנצלים את מגבלות הטכנולוגיה, ופותחים חשבונות מרובים, כשלכל אחד אלפי עוקבים (בשיטה שהזכרתי בפסקה הקודמת), וחוזרים על ההודעה בכל אותם חשבונות. לפי ההגדרה של טוויטר עצמם - זהו ספאם.

פילוח עוקבים הוא בעייתי ביותר

ונניח שיש לך 20000 עוקבים, אבל הלקוח הישראלי שלך לא מעוניין לפרסם למשתמשים באזרבייג’ן, אלא בישראל. כאן יש בעייה קלה.

קודם כל, בשיטה שתארתי לניפוח העוקבים קשה להיות בררן, והיות ורוב המשתמשים בטוויטר אינם ישראלים, רוב העוקבים שלך לא יהיו מהמזרח התיכון.

מעבר לכך, ארץ המשתמש בטוויטר אינה דבר וודאי - כל אחד יכול לשנות את הארץ בה הוא רשום כרצונו. לדוגמה, לאחרונה נרשמה מגמה של משתמשים ששינו את ארץ המוצא שלהם לאיראן, לכאורה כדי להקשות על הממשל האיראני לאתר משתמשי טוויטר איראניים אמיתיים. בצורה דומה, יכול להיות שישראלים רבים רשומים כתושבי מדינות אחרות, ולהיפך.

רוצים לבצע פילוח לפי אזור או עיר בתוך ישראל? אתם בכלל בבעייה. ההגדרות בטוויטר פשוט לא מפורטות עד כדי כך.

מליון עוקבים לא קוראים את ההודעות שלך

ונניח שמר קוצ’ר מפרסם משהו - האם באמת כל מליון (פלוס) העוקבים שלו קוראים את זה? ברור שלא!

בחשבון הטוויטר האישי שלי אני עוקב אחרי מספר צנוע של 200 איש בערך. כל אחד מהם מפרסם עדכונים במהלך היום, וביחד מדובר באלפי הודעות ביום. היות ואיני צמוד למסך המציג הודעות טוויטר בכל שעה משעות היום, כשאני בודק את העדכונים בטוויטר אני אראה את העדכונים מה-30-60 דקות האחרונות. כתבו משהו בזמן שלא בדקתי? כנראה שאחמיץ את זה, אלא אם אבדוק את העדכונים של אותו משתמש במיוחד.

במילים אחרות, אם כתבתם הודעה ויש לכם Reach של 100000 משתמשים, מדובר ב-100000 משתמשים שלהם יש את הפוטנציאל לקרוא את ההודעה שלכם, אבל אף אחד לא מבטיח שכולם קראו את ההודעה הנ”ל. למעשה, סביר להניח שרובם לא קראו אותה.

בקיצור, אל תתפתו להבטחות שווא ומקסמים מכל אותן חברות מומחים. אנחנו רחוקים מאוד ממודל פרסום אמין ומדיד בטוויטר.

פוסטים רלוונטיים:

1. הודעה לסופרי הראשים: הכמות היא לא העיקר - גל מור
2. מדוע שיווק בטוויטר הוא בזבוז זמן - שוקי גלילי
3. עזבו עוקבים - איפה הערך? - יצחק וולקוביץ’
4. טוויטר הוא לא הבעיה - רוויטל סלומון
5. שידורי הנסיון, פרק 51

Black Or White

1. June 24, 8:30(am) - The emerging energy economy: the new frontier for software developers and entrepreneurs by IDesign’s Juval Lowy - Talk
2. June 28, 17:30 - Microsoft Think Next! with Ray Ozzie - event
3. June 29, 8:30(am) - Breakfast with Jeff Pulver (and friends) in Tel Aviv - social gathering
4. June 29, 14:45 - Reality and Internet - convention
5. June 29, 19:30 - GarageGeeks hosting AOL with Tim Armstrong - social gathering / Talk
6. June 30, 21:00 - GarageGeeks hosting Microsoft with Ray Ozzie & Moshe Lichtman - social gathering / Talk

פייר? אני מאוכזב.

התחלנו בחזרה מיותרת על הפרק האחרון, עוד פעם רואים את תום וגיל מחפשים מחת בערימת שחת. יופי.
המשכנו בקריינות מיותרת של הזוגות שהודחו - למי בכלל אכפת?

משם ל”משימה” (פרסומת של הונדה) “ירוקה” (הונדה) לשלושה הזוגות שנבחרו בידי הקהל כדי לדקלם טקסטים מקוריים להפליא של קופירייטרים (של הונדה). מעניין שלפי חלק מהביקורות הרכב הזה לפעמים צורך יותר דלק מרכב רגיל, אז 1000 ק”מ למיכל? פחחחחח.

שמעתי הרבה דיבורים על כך שהפרק האחרון צולם לפני שבוע, אבל לאור העובדה שהמשתתפים נראים (לי ולזוגתי לפחות) כמו שנראו בחלק הקודם, נראה לי שעבדו עלינו.

ואז למשימה: אחד מהצוות צריך לשבת במטוס - ולא לעשות כלום. מישהו שהעתיק את הגרסה האמריקנית שכח כנראה של החלק שבו מצפים מ”טייס המשנה” לאתר את כתובת היעד הבא בשדה כלשהו.

גם מסתבר ששי הוא מה שנקרא באנגלית “a screamer”. גבר-גבר, אבל לא טייס.

המשימה הבאה: גלישה. או במילים אחרות, כמו שזה נראה כרגע, לשכב על לוח במים - ולא לעשות כלום. מישהו שם לב למגמה כאן?

ועוברים לפרסומות (עוד פעם, נראה לי שיש כאן מרוץ למליון הכנסות מפרסומות מול הישרדות).

היי! ציצים! (דיברו גם על פרוייקט במסלול כלשהו).

טוב, כנראה שהמשימה לא קלה כל כך, אפילו שילבו הרבה קטעי קריינות בהם המשתתפים מספרים לנו כמה הם היו אומללים.

Who the fuck is Denis?

משימת התאימות בין בני זוג הוכיחה את עצמה במירוץ האמריקני כמשימה לא-קלה. הבלונדיניות המיתולוגיות נפלו באותו מרוץ, ואני מדבר לא על הבלונדיניות במרוץ הישראלי, אלא על גרסת ה-Dark Side שלהן (כלומר מרושעת ומשודרגת) שהייתה הפייבוריטית לניצחון באותו מירוץ.

מאיה ועמיחי מפרגנים לשיא וגיא, אבל ההערכה לא ממש הדדית.

וכן, כולנו (גם מיכל) אוהבים את רן.

בובי חושבת שהיא ופיץ מדגמנים את הזוגיות הטובה ביותר. תום גם נפגעת ממה שחושבים עליהם אחרים (שלא מגיע להם להיות בגמר). אני יודע כמו מה זה נשמע לי.

מאיה ועמיחי אולי מדגמנים זוגיות בדרך לחתונה, אבל שי וגיא הם סמל לגברים גאים בכל מקום.

עוד משימת אקסטרים. מעניין האם הפניקס מוצ’ילרוס מממנת את המשימות האלה, או יחידת חילוץ כלשהי.

מצד שני, המשימה כרוכה בביצוע המסובך של משיכה בידית כלשהי, ונפילה - בלי לעשות כלום. אמרתי לכם שיש כאן מגמה!

לזכותו של עמיחי נרשמה היכרות עם המייל הירוק של סטפן קינג. כבוד.

הבחירה של עמיחי - ליפול לתהום של מאות מטרים, או להתמודד עם הזעם של מאיה. לא בחירה קשה במיוחד. לפחות אם יש תאונה בנפילה הוא לא יסבול יותר מדי.

עמיחי נשבר כמו ילד טוב. וקיטורים נשמעים הרבה יותר חינניים באנגלית. (Oh man). טוב, כנראה שהוא ממש מפחד מהמשימה כי חזר בו ברגע האחרון. מסתבר שזה הקו האדום שלו. בשורה טובה למאיה מבחינת ההצעת חתונה.

הגישה של תום לחיים: “תמיד תחשוב חיובי, תהיה מרוכז בעצמך”.

הפחד ממאיה לא שכנע את עמיחי, אבל הפחד מהפסד כנראה שכן. עכשיו רק צריך להבין איך לוחצים על כפתור. והם נופלים.

עמיחי מגלה כישרון לכתיבת שירים: “הקיבה יצאה לי מאף, זה ממש מטורף”.

הגיע הזמן - סוף סוף יש משימה אמיתית, גלגול גלובוס כבד במעלה גבעה, כששטיח הסיום כבר במרחק נגיעה. לשם נוסעים במסוקים (לא של הונדה).

הערה שהעירה זוגתי שתחייה - לאן בדיוק נעלמו התרמילים?

רק עכשיו שמתי לב - רז מאירמן עושה פרצופים לשותפים המקומיים שלו בקטע הסיום בכל ארץ.

פיץ מציג תובנות מעמיקות: “זה עכשיו או לשרוד, או לא”.

האם נבחרה משימה פיזית בסוף המרוץ כדי לתת יתרון לזוג הגברים? כרגע זה נראה ככה.

מוזר. כולם צריכים להצל על העיניים כשמסתכלים על המתמודדים המתקדמים לקו הסיום, ורק הדוגמניות מסתכלות ישירות לכיוון השמש.

נמצאו התרמילים.

הזוג הזוכה מספיק להחליף אמרות אהבה בדרך לבמת הסיום.

מסתבר שלא קל המרוץ הזה.

ש:”אם הייתם צריכים להגדיר את המרוץ במילה אחת, מה היא הייתה?”. ת:”פסיכי”.

בניגוד למרוץ האמריקני, בישראלי כל אחד מהמשתתפים זוכה להתחנף למנצחים. רן הכין טיוטות להעלמת מס במידה ויזכה.

רגע, ראינו את הזוכים, עכשיו הם יוצאים להפסקת פרסומות? ומישהו שילם עליהן?

שפל חדש בריאליטי נרשם כשרז מאירמן כמעט הציע נישואים למאיה במקום עמיחי. לצערו (ולצער ההפקה) הם לא שיתפו פעולה.

אה, ויש פרס ניחומים למפסידים.

שמאלץ במיטבו. פלוס חסות של סמסונג טאץ’.

בגרסה האמריקנית פשוט חותכים לאחר הכרזת הזוכים וציטוט (אחד) שלהם. עדיף ככה.

והערה למפיקים - אולי רז מאירמן לא מסכים, אבל מבחינת באזז התוכנית השתרכה הרבה אחרי הישרדות. אם ערוץ 10 יכול לשלוח בלוגרים לארוחות שחיתות על חשבונם כדי לקדם את אליפות המסעדות, טיפה מאמץ מצידכם לשת”פ עם קהילת הצופים לא יזיק. בפרוייקט מסלול די ברור שזה לא יקרה, אולי בעונה הבאה של המרוץ.]]> http://feedproxy.google.com/~r/dotmad-heb/~3/wL0jWzgisDc/ בתחילת השבוע שעבר התקיים בהרצליה כנס בשם “Q Con 2“. הכנס סבב סביב השחקן ג’ון דה-לאנסי, ששיחק דמות בשם Q בסדרה “מסע בין כוכבים: דור ההמשך” והסדרות שהמשיכו אותה. מדובר בדמות של יצור בעל כוחות בלתי מוגבלים לכאורה, בעל אגו וכריזמה תואמים, ועם עכבות ושליטה עצמית של ילד קטן. לאורך הסדרות הוא הכניס לא מעט פעמים [...] http://dotmad.net/il/?p=213 Mon, 08 Jun 2009 10:17:45 -0700

John De Lancie

בתחילת השבוע שעבר התקיים בהרצליה כנס בשם “Q Con 2“.

הכנס סבב סביב השחקן ג’ון דה-לאנסי, ששיחק דמות בשם Q בסדרה “מסע בין כוכבים: דור ההמשך” והסדרות שהמשיכו אותה. מדובר בדמות של יצור בעל כוחות בלתי מוגבלים לכאורה, בעל אגו וכריזמה תואמים, ועם עכבות ושליטה עצמית של ילד קטן. לאורך הסדרות הוא הכניס לא מעט פעמים את צוותי הספינות בהן ביקר למצבים קשים לשם בידורו האישי, אבל כשאותם צוותים התגברו (כמובן) על הקשיים שהערים עליהם תמיד ידע להפסיד עם מידה לא מבוטלת של קסם אישי. בשלבים מאוחרים יותר הוא אפילו פונה אליהם מספר פעמים לעזרה.

דה-לאנסי ביקר בארץ עם אישתו, מארני, ובנו (יש לו שני בנים), קיגן, החובב שפות ותרבויות זרות, ולכן לומד ערבית בירדן (ובעבר במצריים). קיגן אמנם אינו נוטה לכיוון המשחק כקריירה, אבל הוא הופיע בפרק אחד של הסדרה כבנו של Q, כשהיה בן 16 (מסתבר שהחוק בקליפורניה דרש ממנו להמשיך בלימודי התיכון, כך שהוא השלים שיעורים באמצעות מורים פרטיים ואפילו ניגש לבחינות באותו זמן). הוא גם חלק כמה רשמים מחוויותיו על הסט, אבל היות ומדובר בפרק שצולם לפני 8 שנים הוא לא זוכר הרבה מאותו פרק. מדובר בפרק בו הופיעה ג’רי ראיין, אז מושא הערצה נשי לגיקים בכל העולם, בצילום עירום קצר. מסתבר שאותו צילום בוצע כשנוכחים רק חברי ההפקה ההכרחיים, וזה לא כלל אותו, ובחלקים מהסצינה בה רואים את שניהם ביחד היא לבשה “חליפת גוף” (חליפה צמודה בצבע גוף שיוצרת אשליית עירום), כך שהוא לא זכה לראות יותר מדי (אני מניח שלנער בן 16 זה גרם תסכול לא-מועט).

כחובב תרבויות קיגן ראיין את הקהל יותר משהקהל ראיין אותו על החברה הישראלית. לדבריו, הוא כבר נוכח שבחדר בו נמצאים עשרה ישראלים יהיו 11 דיעות שונות, שאל על הזרמים השונים בקהילה החרדית ועל חומוסיות מומלצות בישראל.

לדבריו האנשים מהרחוב בירדן או סוריה לא שונים במיוחד מאלה בישראל. אביו סיפר שבסוריה, כשאמרו שהם אמריקנים, אנשים התייחסו אליהם כל כך בחום שבנקודה מסויימת הם סיפרו שהם אירופאים רק כדי שיוכלו לטייל בלי הפרעה.

אישתו של דה-לאנסי גם היא שחקנית (לא שיחקה בתפקידים מוכרים ראשיים) וזמרת (ביצעה קטע מוזיקלי מרשים מאוד בכנס), ופעילה בתחומים אחרים, לרבות יצירה של תוכניות חינוכיות לילדים בעלי קשיים.

חוץ מאותו תפקיד, דה-לאנסי שיחק בעשרות תפקידים אחרים. הוא עוף מוזר בתעשיית המשחק האמריקנית. בניגוד לשחקנים אחרים החולמים על תפקיד ארוך בסדרה מצליחה, דה-לאנסי מקפיד שלא להשקיע יותר משלושה חודשים בפרוייקט בודד.

למרות שהדמות שהוא שיחק במסע בין כוכבים היא אחת מהדמויות המוכרות ואהובות בסדרה, הוא שיחק אותה רק ב-12 פרקים - לאורך כל הסדרות השונות, מה שמלמד משהו על הנוכחות שלו על המסך. בין השאר הוא גם שיחק תפקיד חוזר בסדרה סטארגייט ולאחרונה הופיע בכמה פרקים (לרבות פרק סיום העונה) של סדרת הדרמה Breaking Bad בהצלחה כזו שביקשו שיחזור לפרקים נוספים בעונה הבאה.

חוץ מתפקידי אורח בסדרות וסרטים, דה-לאנסי מטפח קריירה מצליחה בבימוי של אופרות וקריינות-ליווי ליצירות מוזיקות (לאחרונה סיים קריינות לפיר-גינט של גריג). את ההכשרה הקלאסית קיבל מהבית, מהוריו. הוא החל בבימוי של יצירות סימפוניות, אבל היות והחופש התאטרלי ביצירות כאלה מוגבל למדי, מכרים ייעצו לו לעבור לאופרות שהן יותר ממוקדות הופעה-בימתית בהגדרתן. אחד מהרגעים המשעשעים של הכנס נרשם לאחר שסיפר מספר פעמים על הקריירה המצליחה שלו בתחום ונשאל איזו אופרה הוא אוהב במיוחד - התשובה: “אני לא ממש אוהב אופרה”.

דה-לאנסי הוא דמות קצת בעייתית מבחינת מעריצים של סדרה מסויימת. הוא מקצוען המגיע לבצע תפקיד ועושה אותו, אבל מבחינתו מדובר בעבודה בלבד. הרשמים האישיים שלו מתפקידים שונים סובבים סביב חוויית העבודה עם הצוות והבמאי וסביב התפתחות הדמות (במידה ומופיע ליותר מפרק), ולא מסביב להקשר הרחב יותר של הסדרה. למרות שסטרגייט הייתה סדרה מצליחה והוא שיחק בה בכמה פרקים, הוא לא ממש רצה לדבר על התפקיד, כי הרגיש (בצדק) שהדמות לא התקדמה לשום מקום. על אחד מהפרקים האחרונים ששיחק בהם בסדרה “ווייג’ר” סיפר שהרגיש שהצוות עייף ומבצע את התפקידים בצורה מכנית, ושחש שהיו הזדמנויות שלא מומשו לשחקנים לפתח סצינות שהיו בהן. על הצילומים של Break Bad הוא הפליג בשבחים לאחר שסצינה מסויימת בה שיחק צולמה פעם אחר פעם במשך שעות עד שהתוצאה הייתה מושלמת בעיני הבמאי.

למתעניינים בצד הטכני של המשחק דה-לאנסי הוא אוצר בלום של ידע ואנקדוטות. הוא בד”כ מנסה למצוא את האלמנט החסר ולהכניס אותו ליצירה בה הוא מופיע: מסתבר שהדמות של Q הייתה רצינית בהרבה במקור והוא הכניס את האלמנט ההומוריסטי לדמות כשהחליט ליצור דמות שהיא הניגוד המוחלט לדמות של קפטן פיקארד שגולמה בידי פטריק סטיוארט. בפרק אחר יש סצינה בינו לבין וופי גולדברג (עוד שחקנית אורחת שהופיעה בסדרה מספר פעמים), שמגלמת דמות יריבה לדמותו, ושניהם מחווים בידיהם סימנים מוזרים. במשך השנים הוא נשאל בידי מעריצים פעם-אחר-פעם מה משמעות האיתותים האלה, ומדובר רק באלמנט ששניהם החליטו להכניס לסצינה כשחשו שמשהו חסר בה, ולא בחלק מהתסריט המקורי.

בניגוד לצילומים היום, המבוצעים עם מצלמה ידנית, כשהטכנולוגיה מפצה על הרעידות של הצלם, הצילומים בזמנו היו קשים משמעותית, היות והייתה מצלמה בודדת על חצובה או מתקן סטטי כלשהו. הוא הדגים כיצד בסצינה ממוצעת הכוללת ישיבה של חברי צוות הספינה, כשכל פעם חבר צוות אחר מדבר, בעצם צולמו לא פחות משבע סצינות שונות, כשבכל הסצינה מצולמת מחדש מסביב לאותה דמות ובעריכה הכל מחובר לסצינה אחת. אותו סצינה ארכה מספר דקות על המסך, ודרשה שעתיים לצילום. קושי אחר בסדרת מד”ב היה החלפת התלבושות. הדמות ששיחק הייתה מסוגלת להחליף את המראה שלה בנקישת אצבעות. זה דרש ממנו להישאר קפוא לאחר שהקיש באצבעותיו, אז צולם בתמונת סטילס, החליף תלבושת, וחזר לאותו המקום לעמוד באותה תנוחה בה צולם לפני שהמשיכה הסצינה.

הוא גם סיפר על טכניקות אישיות למשחק. בתפקיד מסויים הוא נדרש להסתכל על אהובתו יורדת במדרגות, כשהמצלמה אמורה להתמקד בפניו. התסריט כתב שהוא אמור להיראות “מאוהב”, לא בדיוק הבעת פנים שקל להגדיר. היות ולא לבש תחתונים באותו יום (כנראה שהוא אינו חסיד גדול של הלבשה תחתונה) בתור פיתרון הוא בחר להכניס את ידיו לכיסים ולהביט למעלה במבט של “אני לא לובש תתתונים ואתם לא יודעים את זה”. כנראה שזה עבד…

למרות ההתפתלויות שלו כשנשאל חלק מהשאלות הסובבות סביב מסע בין כוכבים (השאלות השנואות עליו הן אלה המתחילות ב-”what if“), דה-לאנסי בהחלט מתייחס ברצינות לתפקיד שנתן עידוד משמעותי לקריירה שלו לפני כעשרים שנה, ושמאפשרת לו הכנסה-צידית נאה מכנסים כמו זה הישראלי (כמובן שבקנה מידה גדול בהרבה). הוא בקשר עם לא-מעט שחקנים ובמאים מהסדרה, לרבות רוברט פיקרדו שביצע איתו קריינות לדיסק פסקול מהסדרה ולאונרד נימוי (”ספוק”) איתו הייתה לו חברת הפקה. הוא ומשפחתו מאוד פתוחים וחברותיים והוא מדבר עם מעריצים בגובה העיניים ללא שמץ של התנשאות. הביקור שלו היה חווייה לאוהדי הסדרה, ולדעתי גם מי שאינו ממש צופה בה היה נהנה לשמוע אותו מדבר.

נקווה שיחזור לביקור נוסף בעתיד.

Initial searches led me to the TranslateTransform method, but I learned there is a simpler way to achieve this, using the RotateAt method of the Matrix class:

The result:

Greetings readers! So I am trying to develop a client server system.. Since I have not designed a client server system before, I thought that I would post a question and see what the experts here have to say.

Requirements: .NET 3.5 WCF minimum of 2 computers, Master and Slave.

The use case is a testing environment, where the slave runs tests at the request of the master.

Questions: I would prefer that the slaves locate and connect to the master, and then the master takes control and is the one that initiates the tests to be run. The slave also makes progress reports: new test data, unexpected events, etc.

The part that I am confused about is that if the slave initiates contact with the master, doesn’t that make him the master?

Does this mean that I need servicehosts on both slave and master so that they can initiate activity?

Most channels in WCF are basically a one-way communication, in a sense only one side (WCF Client) can initiate requests - the other side (WCF Service) cannot initiate calls, only respond to them.

There are two possible solutions to the problem presented here:

1. The tester slave (WCF client) initiates the connection to the tester master (WCF service). Afterwards it polls the tester master periodically to receives a list of tests to run.
2. The tester slave (as a WCF client) initiates the connection to the tester master (as a WCF service). In response, the tester master (now as a WCF client) initiates a second connection to the tester client (now as a WCF service). The tester master than sends tests requests to the tester slave.

Both architectural approaches can be implemented regardless of the channel type, MSMQ, Tcp/Ip or otherwise.

But what happens if your application is a memory consumer (and most GIS applications are)?

You may find out your application tends to crash and burn once reaching a memory signature of a little over 1GB.

It’s a common knowledge for developers (I hope) that a useful way to measure application’s true memory consumption is using the Task manager’s “VM Size” column (as the “Mem Usage” column only indicates the size of the application’s Working Set). So why does the application crash when supposedly there is still plenty of free memory?

There are 2 possible answers:

1. Although a certain size of memory is allocated to the application, fragmentation to the memory may cause the application to actually consume more than that. This may also be related to the GC behavior in relation to 2nd generation objects, which I’ll discuss later.
2. The VM Size column does not represent the actual Virtual address space allocated to the application, which is limited to 2-3GB on a 32bit OS. In addition to the allocated memory the OS may have designated addition shared memory (shared with other applications, but still counts towards the 2GB limit). To view the actual size of memory allocated by the OS to the application, use the Perfmon.exe tool’s Virtual Size counter:

The .Net Garbage Collector and 2nd generation (gen2) collections

The GC algorithm divides the allocated objects to 3 generations (0-2), when generation 0 objects are retrieved most frequently and “live” for the shortest amount of time. Generation 1 objects are collected less frequently and generation 2 collections are truely a rare occasion.

But when does the GC collects generation 2 allocations (”full” collection)? What triggers such a collection?

Surprisingly I found very little information of this subject, but the information I did find, combined with experimentation led to the conclusion such collection occurs when the overall system is low on physical memory.

Now, let’s consider the implications for a 4GB computer running a 32bit OS. While the gen2 heap may inflate over time (especially considering large objects are also collected only in gen2 collections), the GC will never trigger as a single application can never consume the entire amount of memory on the computer (being limited to 2GB). However, this may lead to a memory leak and eventually crashing the application (once it’s virtual address space reaches 2GB).

The solution? Call the GC.Collect() method yourself to trigger a full collection.

Basically a service bus is a router, similar to the one you use in your office network. Instead of needing to update the configuration for multiple clients each time a service they are connected to is moved to a new location or changes channel, all clients/services connect to a central hub. In this case the service bus is located online, somewhere on Microsoft servers.

Here is what the meeting’s page says about the lecture:

The .NET services bus is part of the new Microsoft Cloud Computing Windows Azure initiative, and arguably, it is the most accessible, ready to use, powerful, and needed piece. The service bus allows clients to connects to services across any machine, network, firewall, NAT, routers, load balancers, virtualization, IP and DNS as if they were part of the same local network, and doing all that without compromising on the programming model or security. The service bus also supports callbacks, event publishing, authentication and authorization and doing all that in a WCF-friendly manner. This session will present the service bus programming model, how to configure and administer service bus solutions, working with the dedicated relay bindings including the available communication modes, relying on authentication in the cloud for local services and the various authentication options, and how to provide for end-to-end security through the relay service. You will also see some advanced WCF programming techniques, original helper classes, productivity-enhancing utilities and tools, as well as discussion of design best practices and pitfalls.

Although Juval clearly know a lot on the subject, and apparently is currently doing a tour lecture on the subject (at least in Israel and Belgium), I have to say the talk was not very interesting for experienced WCF developers. This is due to the fact the interface is almost identical to that of a simple WCF service, therefor I kept getting a feeling of “been there, done that“. It’s very easy to work the .NET service bus.

The .NET service bus supports both TCP/IP and HTTP based connections (highlight of the lecture: “to add WS support just add an ass“), and allows both connectivity through the cloud or P2P (after negotiation). There is a limited usage to SSL transport level security, something that alarms me a bit, as this is the best performance/security ratio option in WCF.

I do have to wonder regarding the usability of this platform. Many companies I know moved to SOA architecture, splitting central servers to many services. Such systems need a service bus residing inside the local network due to two reasons:

1. Local network is more secure. Although Mr. Lowy waved his hands and replied “message level security is NP complete” to a question on the subject, I doubt IT managers or security officers in large firms would accept that.
2. Local network is faster. Although a large downwards bandwidth is easily obtained, for a true 2 way communication you need a decent outgoing bandwidth (unlike ADSL lines, for example), and that’s not cheap.

There are local alternatives, both commercial (Microsoft Biztalk server) and open source (Udi Dahan’s NServiceBus).

I guess only time will tell if this new technology is successful.

Instead we got Visual Studio 2010, with new features such as support for cloud computing, parallel extensions, ASP.NET MVC, etc.

Frankly, I’m not that excited.
Most of the features to be included in the upcoming version are already available to developers as additions to existing developing tools (although most are in CTP mode at the moment).
There ARE the new features of C# 4.0, but unlike the changes between 1.1 and 2.0, the most recent set of changes is “nice to have” at most.

What is more impressive (in my opinion) are the changes and improvements in the new Visual Studio Team System package, which had a lot of room for improvement even after the latest service pack, and especially the new and improved tester version.

Considering the release of VS2008, we’ll probably be able to see a stable version (beta 2) at the second half of the year 2009.

Anders Hejlsberg, Mads Torgersen and Eric Lippert discuss the new features of C# 4.0

Static classes and members have their uses. However, I recently encountered a dangerous pitfall regarding their usage.

Consider the following code:

public static class MyClass
{
public static int myVal = MyClass.myVal;
public static MyOtherClass myClass = MyClass.myClass;
public static Color myColor = MyClass.myColor;
}

Can you spot what is wrong here?

You got it right - this class assign it’s members back to themselves, effectively avoiding assigning them.

If you try using this code using VS2003 it will compile without any notification. In more recent version you’ll only get a compiler warning.

What’s worse yet: you can make the member private and the code would still compile.

But it can get even worse:
Since these members are not assigned, with value types you’ll get the default value, while with most classes you’ll have a null reference.
But the Color struct is something different. It retains an Empty value, and if your winform application uses the default theme and colors, assigning an empty color to a control basically does nothing.
Now try understanding why your panel refuses to change color….

The Azure™ Services Platform (Azure) is an internet-scale cloud services platform hosted in Microsoft data centers, which provides an operating system and a set of developer services that can be used individually or together. Azure’s flexible and interoperable platform can be used to build new applications to run from the cloud or enhance existing applications with cloud-based capabilities. Its open architecture gives developers the choice to build web applications, applications running on connected devices, PCs, servers, or hybrid solutions offering the best of online and on-premises.

Azure reduces the need for up-front technology purchases, and it enables developers to quickly and easily create applications running in the cloud by using their existing skills with the Microsoft Visual Studio development environment and the Microsoft .NET Framework. In addition to managed code languages supported by .NET, Azure will support more programming languages and development environments in the near future. Azure simplifies maintaining and operating applications by providing on-demand compute and storage to host, scale, and manage web and connected applications. Infrastructure management is automated with a platform that is designed for high availability and dynamic scaling to match usage needs with the option of a pay-as-you-go pricing model. Azure provides an open, standards-based and interoperable environment with support for multiple internet protocols, including HTTP, REST, SOAP, and XML.

However, Azure platform usage is not free:

The Azure™ Services Platform business model is aligned around four basic principles. With a business model based on these principles, customers will have the power of choice with the Azure Services Platform. You may choose to pay upfront for your usage, or opt to post-pay, or even decide to reserve capacity.

During the Community Technology Preview (CTP), all developers can download both the Windows Azure SDK and the Windows Azure Tools for Microsoft Visual Studio, (the links may take a while to become operational) and simulate a hosted environment on their local system. Developers will also have access to a suite of readiness resources including virtual hands-on labs, webcasts, and documentation such as white papers. Support will be provided through developer-to-developer blogs and forums.

Additional resources are available to developers either through the Azure web site, Azure Services Platform Developer Center, or the Cloud Computing Tools Team blog.